מוצאים את עצמכם מתחרטים הרבה על דברים שעשיתם?

שאלתם את עצמכם פעם מה הרגש שהכי נוכח ביום-יום שלכם? האם זו אהבה? שנאה? כעס? תקווה?

התוצאה המפתיעה של מחקר שנערך באוניברסיטת מיאמי, מראה, שהרגש השני הנפוץ ביותר בקרב משתתפי הניסוי היה חרטה (הראשון הוא אהבה!). באוניברסיטה שוכן גם 'המכון לחקר החרטה', שעצם קיומו, תחת השם הזה, מוכיח את המשקל שהולך ותופס הרגש הזה בחברה שלנו. המכון חוקר את הצדדים השליליים והחיוביים של החרטה. בעוד שחרטה שלילית יכולה לגרום לעיכוב בחיים, חרטה בונה יכולה להיות מנוע לצמיחה ותיקון. "אחרי שאנשים חושבים על 'מה שאולי היה יכול להיות'", מסבירה פרופ' אמי סאמרוויל, העומדת בראש המכון, "יש סיכוי גבוה יותר שהם יכירו ויטפחו בתוכם כוונה לשפר את התוצאות העתידיות של מעשיהם".

חרטה היא התגובה הרגשית למעשים שעשינו ולא עמדו בציפיות שלנו מעצמנו. לעתים קרובות היא נובעת מטעות בשיפוט, החמצת הזדמנות או החלטה אומללה. החרטה קרובה לשני רגשות נוספים - אשמה ובושה, ולפעמים קשה לשים את הגבול ביניהן. בקווים כלליים (ולא מדויקים) ניתן לומר, שחרטה חשים נוכח מעשים שהיינו רוצים שלא ייעשו, או מעשים שלא נעשו והיינו רוצים שייעשו. כאשר אותם מעשים שנעשו (או לא נעשו) מפרים את הערכים והעקרונות שלנו – החרטה הופכת לאשמה. כאשר הם מפרים את הדימוי העצמי שבנינו לעצמנו – החרטה הופכת לבושה. בעוד שרמה מסוימת של חרטה (וחברותיה) היא נורמלית ויכולה לשמש כמנוע לצמיחה, מחשבה מוגזמת על פעולות העבר עלולה להוביל להשפעות פסיכולוגיות ורגשיות שליליות, כגון חרדה, דיכאון ורגשי נחיתות. עלינו לחתור להבחין בין חרטה שלילת לחרטה בונה, ולהפיק את הפוטנציאל הטמון בה לצמיחה האישית.

חרטה היא טבעית (ומאד נפוצה כפי שציינו), וכדאי לזכור את זה. כמו הבדיחה השחוקה האומרת, שמי שכואב לו הראש - שיגיד תודה שיש לו ראש, כך גם מי שמתחרט - צריך להודות שיש לו ציפיות מהעולם ומעצמו. החרטה היא תוצאה בלתי נמנעת של ציפיות, שאיפות, והאמונה בבחירה החופשית שלנו, שהאפשרות לטעות היא חלק בלתי נפרד ממנה. "כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא" אומר ספר קהלת. "יחטא" מלשון להחטיא את המטרה, מסבירים המפרשים. אף פעם לא נוכל לכוון את חיינו, כך שנוכל לקלוע אותם בול למטרה אליה כיוונו אותם. חרטה בריאה היא לא כזו שנובעת מציפיות לא הגיוניות מעצמנו, אלא זו המכירה במגבלות האנושיות שלנו. היא כזו המקבלת את עצמנו כמו שאנחנו, כולל החולשות, החסרונות והאפשרות לטעות.

חשוב גם לזכור: לא תמיד השגיאה שעשינו נוראה כמו שאנחנו חושבים. לפעמים אנחנו נוטים לנפח את המשמעות של אירועים מהעבר, ולראות בהם הרבה יותר ממה שהם באמת. לפעמים אנחנו נתפסים לשחזור מתמיד של אירועי עבר במוחנו, ויוצרים לופ אינסופי, שהולך ומתנפח, ומעכב את היכולת שלנו להמשיך הלאה. דרך אפשרית להשתחרר מזה היא למצוא אדם קרוב ולספר לו על כך. "דְּאָגָ֣ה בְלֶב־אִ֣ישׁ יַשְׁחֶ֑נָּה" אומר ספר משלי, וחז"ל מפרשים: "ישיחנה לאחרים". כשאנחנו שומעים את עצמנו מספרים על מה שמטריד אותנו לזולת, הדבר יכול להעניק לדברים פרופורציה. ייתכן שפתאום זה לא נשמע כל כך נורא. ייתכן שהקבלה והאמפתיה של הזולת יעזרו לנו לקבל את עצמנו. ייתכן שמול השיפוטיות העצמית שלנו, כדאי לנו למנות מישהו חיצוני לתפקיד הסנגור.

לבסוף, אפשר להפוך את החרטה מרגש מגביל לכלי מועיל, על ידי העברת המוקד מהעבר אל העתיד. בתהליך התשובה ביהדות, החרטה היא רק השלב הראשון, היא המבוא לשינוי וקבלה לעתיד. במקום להתעכב על מה שיכול היה להיות, התרכזו במה שאתם יכולים לעשות עכשיו, כך שלא תתחרטו שוב. "חרטה היא אות לכך שאתה לומד מהטעויות שלך", אומרת סאמרוויל. כדאי גם להכיר בכך, שייתכן ובלי אותה שגיאה, לא היינו מבינים בכלל שאנחנו צריכים להשתנות. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם", אמרו חכמים. הטעויות שלנו מאפשרות לנו להפיק לקחים, ולפעול בעתיד באופן שיהיה נאמן יותר לערכינו, והולם יותר את מי שאנחנו.