לא עומדים בהבטחות שהבטחתם לעצמכם? אולי כדאי לשחרר אותן

"פגשתי פעם איש אחד" כותב הסופר ג'רום ק. ג'רום, "שטיפס על הר גבוה בשוויץ, ואמר שהיה נותן את כל העולמות תמורת כוס בירה. אבל, כשהגיע לקיוסק קטן שמכרו בו בירה, הוא הקים שערורייה איומה, כי דרשו ממנו חמישה פרנקים לבקבוק בירה אחד. הוא אמר שזה סקנדל נורא ושהוא יכתוב בעניין זה מכתב ל־times". סיפור משעשע זה, מהספר 'שלושה בסירה אחת', מלמד שיעור חשוב על טבען של ההתחייבויות שהאדם לוקח על עצמו. הסופר מסכם זאת כך: "ברגע של התרגשות אנשים מציעים הצעות נדיבות מאד [...] ואין שום יחס בין הצעת המחיר לערך האמיתי של התמורה".

'נדר' בהלכה היהודית הוא התחייבות שאדם לוקח על עצמו. 'התרת נדרים' היא הליך שבו אדם שנדר נדר יכול להתיר את עצמו ממנו. מדי שנה, בערב ראש השנה, מתקיים 'סדר התרת נדרים' שבו אנשים מתירים מראש את כל הנדרים שינדרו, וגם את אלה שנדרו בעבר ושכחו מהם. מה שמעניין בהליך זה, הוא שזה מנהג שעל פי ההלכה תקף לכולם, ללא דיפרנציאציה. סדר התרת נדרים לא נועד לאדם כזה או אחר שהפר את הנדר שלו, או מתכנן לעשות זאת, אלא לכל אחד. הוא לא מלמד על מקרה פרטי או חריגה, אלא על נורמה הרלוונטית לכולם. הוא מלמד משהו על טבע האדם באשר הוא.

קונספט דומה לזה של נדר, קיים בתולדות הפילוסופיה בשם הבטחה־עצמית. הוא אמנם שונה מנדר בכך שהוא נעשה מחוץ למערכת חוקים כללית, אבל דומה לו בכך ששניהם מקורם בהתחייבות יזומה של הפרט - בלי הכתבה חיצונית. הדעות חלוקות בפילוסופיה לגבי כוחה של הבטחה עצמית, ועד כמה עלינו להישמע אליה מבחינה אתית. הפילוסוף הבריטי תומאס הובס, למשל, טען שהבטחה כזו היא חסרת משמעות, כי לאדם שהבטיח אין סמכות רבה יותר מזו של האדם שהפר – שניהם אותו אדם עצמו. "לא ייתכן שאדם יהיה כבול לעצמו; כי מי שיכול לכבול, יכול גם לשחרר; ולכן מי שקשור לעצמו בלבד, אינו קשור" (לווייתן חלק ב, פרק כ"ג). "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" בלשונם של חכמי התלמוד. לעומתו, יש פילוסופים שטוענים, שיש לנו יכולת להבטיח כלפי עצמנו, ושזו אפילו ההבטחה האולטימטיבית, שמבטאת יותר מכל את האוטונומיה האנושית. היא מלמדת על השליטה שיש לאדם על עצמו, והיכולת שלו להתוות דרך לטווח ארוך, ולחסן את הבחירות שלו מפני ההתדרדרות והשחיקה של הזמן.

עצם קיומו של הנדר ביהדות מלמד על רעיון דומה לזה שתומך באפשרות של הבטחה עצמית. לצד זאת, קיומו של 'סדר התרת נדרים' קבוע לכולם מדי שנה, מלמד גם על השינויים הבלתי נמנעים שעוברים על האדם, ועל הצורך לשחרר את הנדרים הללו. הוא מלמד שהתחייבות כלפי עצמנו היא אמנם פעולה חיונית וחשובה, שיוצרת וודאות ועקביות בחיינו, אבל גם ההתרה שלה, מעת לעת, היא הכרח. התרת נדרים היא לא חולשה וכניעה ליצרים, אלא חלק אינטגרלי משינוי וגדילה. היא האפשרות לשקול מחדש את ההתחייבויות שלנו כלפי עצמנו, לא מתוך חולשה, אלא מתוך הכרה בכך שאנחנו יצורים משתנים, ושמה שראינו לנכון אתמול - לא בטוח שעדיין תואם את אמונותינו ושאיפותינו היום. בעוד הנדר מלמד על האוטונומיה של האדם וכוחו לצפות את פני עתיד, סדר התרת נדרים מלמד על הדינמיות שלו, ועל הצמיחה וההשתנות המתמדת.