ממתי הפך השופר מכלי שתוקעים בו בראש השנה – לתיאור גנאי של עיתונאים?

המילה 'שופר' התגלגלה בעברית הישראלית להיות מילת גנאי נגד אדם שמעביר דף מסרים. היא מתארת אדם, בדרך כלל עיתונאי, שהוא בעצם רק כלי שעליו מנגן מישהו אחר, שאת דברו הוא עושה. המשמעות הזו חוטאת בעיני לעובדה שהשופר כבר רווי במשמעויות בנות אלפי שנים, והיה עדיף למצוא כלי נשיפה אחר למילת הגנאי הזאת. לזכותנו ייאמר שהשימוש הזה לא חדש לגמרי, ואפשר למצוא לו דוגמאות מוקדמות כבר מראשית תקופת העיתונות היהודית. אפשר למצוא אותו למשל בשנת 1898, בנאומו של עיתונאי לשעבר בשם בנימין זאב הרצל, שבשלב הזה כבר התגלגל להיות המנהיג של התנועה הציונית. הוא הביא דברים בשם נואם אחד שהתייחס לעיתון וינאי אחד בתור "שופר" כי הוא הכפיש את הציונות, בהוראתו של איזה ארגון עוין. ('תעודת עניות')

בניגוד לשופר העיתונאי שמייצג שיעבוד לנותן פקודות נסתר, אחת המשמעויות המרכזיות של השופר במסורת היא דווקא סמל החירות. חירות אישית, לאומית ועולמית. שנת היובל המופיעה בתורה, היא השנה של שחרור כל העבדים לבתיהם וכל האדמות לבעליהן הראשונים – "וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכׇל־יֹשְׁבֶ֑יהָ." קריאת הדרור והחופש הזו, שמעניקה לכל אדם הזדמנות להתחיל מחדש, מתבצעת באמצעות תקיעת השופר ביום הכיפורים. השופר גם מייצג את הגאולה העתידית, בה יזכו עם ישראל בחירותם מחדש. במשך שנות הגלות בהן חיו היהודים ללא מולדת, השופר היה סמל החירות והשיבה אל הארץ, והיציאה מהשעבוד תחת עמים אחרים – "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ."

הקשר בין שופר לחירות לאומית התקבע גם בסיפור הציוני, בעקבות מספר אירועים במאה שעברה. בתקופת האימפריה העות'מנית, היה קיים איסור על יהודים לתקוע בשופר בכותל המערבי, ואיסור זה עבר בירושה למנדט הבריטי, שגם הוא לא התיר ליהודים אלא להתפלל שם בלבד. כמחאה על מספר אירועים בשלהי שנות ה־20, אותם היישוב היהודי ראה כאפליה מצד האימפריה הבריטית, יזמו האצ"ל ובית"ר מבצע להבאת שופר לכותל במוצאי יום כיפור, גם במחיר של עבירה על החוק ומאסר. מבצע זה כונה "מבצע קיר" והוא התנהל מדי שנה עד הקמת המדינה, תוך סיכון המשתתפים בו. כחמישים שנה מאוחר יותר, כאשר נכנסו כוחות הצנחנים לכותל במלחמת ששת הימים, תקע הרב הצבאי הראשי בשופר, אותו הוא ראה כסמל המתאים לאירוע המכונן.

השופר מזוהה יותר מכל עם ראש השנה והימים הנוראים, שבהם תוקעים בו מדי שנה. ימים אלה הם ימים של חשבון נפש, חרטה ותיקון, ותקיעת השופר מתפרשת כקריאת השכמה והתעוררות לאדם "הישן את ימיו" לקום מהתרדמה שלו. שופר גם נדרש כנגזרת של 'שיפור', כי הוא מזכיר לנו לשפר את המעשים שלנו: "בְּחֹדֶשׁ זֶה (תִּשְׁרֵי) תְּחַדְּשׁוּ מַעֲשֵׂיכֶם בַּשּׁוֹפָר, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם (ויקרא רבה). כשהתקיעה נעשית בצורה מקוטעת (תקיעה הנקראת 'שברים') היא דומה לקול של בכי, ומתפרשת כייצוג של הלב השבור, הרוצה לשוב ולמצוא את דרכו.

מלבד החירות והשברון לב, ישנן עוד משמעויות רבות שנקשרו בשופר. מעמד הר סיני, הפלת חומות יריחו ועוד מאורעות רבים בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית, התרחשו לקול צליליו של הכלי העתיק הזה. עם כל המטען הזה עליו, נראה לי חבל להפוך את השופר לכינוי גנאי רדוד. בשביל זה אפשר להשתמש בכלי נגינה אחרים, עם פחות משקל. אולי משרוקית או יוקלייליי?