איך העולם ימשיך להתקיים אחרי שנמות?

סצנת ההלוויה המזויפת היא אחד הרגעים החזקים והמטרידים בספר 'סטיריקון' שכתב פטרוניוס, סופר רומי קדום מהמאה ה־1. הספר מספר על צמד גברים הנע ונד ברומי העתיקה, בעולם שבו "אין חטא ואשמה", ורק הדוניזם ורדיפת תענוגות שוררים בכל. באחד הרגעים הם מגיעים לחצר של טרימאלכיו, עבד שהתעשר ונהיה בעל אחוזה נהנתן, שתיין שכל היום משתכר, מתפטם, ומפטפט בשבח עצמו. סביבו מתכנסת עדת חנפנים, כנופיית עניים וקבצנים, שמרבים להחמיא לו כדי להיות קרובים לצלחת. באחת מארוחות הערב הראוותניות שהוא מקיים, הוא מחליט לביים את ההלוויה שלו, ולשמוע את כולם בוכים בקול גדול על חסרונו. הוא מתכנן את ההלוויה המדומה הזו לפרטי פרטים, באופן שהוא יוצג בה במלוא הדרו. כשהוא נכנס לבסוף אל הקבר, כל עדת החנפים פורצת בבכי קורע לב על האיש "הנערץ" שאבד. לבסוף, הוא יוצא מהקבר, ופוטר את האירוע במשפט: "בואו נחיה כל עוד אנחנו יכולים, כי אנחנו יודעים שכולנו נאלץ למות בסוף".

הסיפור הזה ממחיש את התשוקה האנושית להציץ מעבר למוות - מה יחשבו עלינו, מה המורשת שלנו, מה יישאר מאיתנו. יש לנו מעין "חוש נצח", יכולת להמשיך בדמיון את קו החיים אל מעבר לסוף האישי שלנו, ולהרהר באופן שבו העולם יהיה אז, וכיצד יזכרו אותנו בתוכו. מי שזכה להצצה קצרה כזאת לא מזמן, היה השדרן נתן זהבי, שדווח בטעות כמת. ברדיו הודיעו על מותו בפירוט, ואפילו ויקיפדיה אישרה את הדבר. כעבור זמן קצר הוא פנה אל הציבור ותיקן את הטעות, והוסיף בעוקצנות "משתתף בצערם של אלו שהחלו לחגוג". זהבי לא היה הראשון שזכה לקבל את אותה הצצה חטופה לתגובות הציבור להעדרו, ומחדלים טרגי־קומיים כאלה קורים מדי פעם. התלמוד מספר לנו על תנא חשוב בשם חוני המעגל, שסיפורו יכול ללמד אותנו שיעור על אותה תשוקה אנושית לראות מעבר לפרגוד של הקץ, וכיצד "חוש הנצח" יכול להעניק משמעות עמוקה יותר לחיינו. 

מסופר על חוני המעגל שהלך בשדה וראה אדם נוטע עץ חרוב. כיוון שלעץ חרוב לוקח 70 שנה לגדול, תמה חוני ושאל אותו מדוע הוא נוטע אותו, וכיצד יוכל לדעת שיזכה להנות מפירותיו. ענה לו אותו אדם: "מצאתי עולם שיש בו חרוב. כמו ששתלו אבותיי עבורי, כך אני שותל עבור בניי". חוני הלך הצידה, התיישב לאכול, ונרדם. בינתיים נוצר סביבו סלע שעטף וסוכך עליו, והוא המשיך לישון במשך 70 שנה... כשהוא קם, ראה את עץ החרוב שגדל והוציא פירות, ואת הנכדים של אותו אדם קוטפים ממנו. כך הבין כמה זמן ארכה התנומה שלו. הוא הלך לביתו, ובחצר ראה את הצאצאים הרבים שהמליט חמורו. הוא נוכח לדעת שבנו מת כבר, אבל פגש את נכדו, שסרב להאמין לו שהוא סבא שלו. אחרי כן הגיע חוני לבית המדרש, והקשיב לחכמים שעסקו בכמה שאלות קשות וסבוכות. אחרי שהצליחו לפתור את הבעיות שעמדו, הכריזו: "ההלכות שלנו מאירות כמו בימי חוני המעגל!". גם כאן, כשחוני ניסה להסביר לאותם חכמים, שהוא עצמו האיש שעליו הם מדברים – אף אחד לא האמין לו. הוא הצטער על כך, ביקש רחמים ומת. הגמרא מסיקה מהסיום הזה את העקרון: "או חברותא או מיתותא" (או חברות או מוות).

הסיפור של חוני המעגל עוסק בנושא שהצגנו למעלה: מה נשאר מהאדם אחרי מותו. האיש עם החרוב, פועל מתוך מחשבה על מה שיהיה אחריו, אבל בדרך שונה ב-180 מעלות מהדרך של הנובוריש מהסיפור של פטרוניוס. בניגוד לטרימאלכיו, שחוש הנצח שלו מסתכם בשאלה אלו שבחים הוא יקבל בהספדים של הלווייתו, וכמה חזק יבכו עליו, "חוש הנצח" של בעל החרוב לא מתמקד בו עצמו, אלא במעשיו – בפירות שנטע בעולם הזה. הוא רואה את עצמו כחלק מנצח, שלא מתחיל עם לידתו ולא נגמר עם מותו. הוא רואה את העולם שקיבל בירושה, וחושב איזה עולם יוריש לבאים אחריו. בניגוד לנצח הנרקיסיסטי של טרימאלכיו, הנצח של בעל החרוב נוצר משרשרת בין־דורית של נתינה והכרת טובה.

בסוף הסיפור, אמנם, חוני מבקש למות בגלל העדרו של חבר שמכיר ומזהה אותו, אבל זו לא התגלית היחידה שלו. הוא גילה גם שיש לו מורשת חומרית ורוחנית, שממשיכה את קיומו בעולם. בשלב זה הבין אמנם שהוא אינו שייך, אבל אולי גם הבין שהעקבות שטבע, והחותם שהותיר, ממשיכים גם בלעדיו, וכעת הוא יכול לקבל את מותו בהשלמה.