פרשת דרכים | איך זה מרגיש כשכורתים עם מישהו ברית של אהבה?

כשזוג בא בברית הנישואין הוא לא מנסח מסמך משפטי מחייב הכולל סעיפים המכסים את הציפיות ההדדיות בכל תחומי החיים. אי אפשר לנהל מערכת יחסים כזאת בחיים דינמיים ומלאי אתגרים. הפרשה מלמדת אותנו על התחליף לחוזה בשפת האהבה: ברית

היום בבוקר קיבלתי סמס שאומר שתעודת הזהות החדשה שלי מחכה לי בדואר. לא כל כך עולה חדשה ולא בת 16, ובכל זאת, תעודת זהות חדשה. מסתבר שמשנת 2012 יש תקנה לפיה יש לחדש תעודת זהות כל עשור, כך הסבירה לי הפקידה הנחמדה בזמן שהסדרתי נשימה אחרי שהצלחתי סוף סוף למצוא את הסניף הנידח, מתפללת כל הדרך שיקבלו אותי על אף האיחור, ושלא אמצא את עצמי שוב מרעננת את האתר כל כמה שעות כדי למצוא תור פנוי ברדיוס סביר.

אולי זה השיח הפוליטי בתקופה האחרונה, שדרש מכולנו לשלוף מהזיכרון מושגים משיעורי האזרחות בתיכון,  ואולי סתם חיכיתי להזדמנות הפז להיפטר מהתמונה המביכה ההיא מגיל 16. בכל מקרה, חשבתי שיש משהו נחמד בחידוש הזה בכל עשור. הגעתי מתרגשת לא פחות מהפעם הראשונה. לכן קצת התאכזבתי לגלות שהתהליך כולל בסך הכל כמה שאלות זיהוי ויישור מבט אל המצלמה.

אז לא ציפיתי להישבע אמונים על תנ"ך או להיבחן על מגילת העצמאות, אבל היי, אי אפשר להוריד היום אפליקציה לעריכת תמונות בלי לגלול נצח קודם ואז לסמן "קראתי, ואני מסכימ/ה". איך זה שבעת קבלת התעודה האזרחית שלי, המכפיפה אותי למערכת של חובות וזכויות, אני לא נדרשת לבטא הסכמה?

כשפובלציסט כותב על החלטה מדינית כלשהי שהיא מהווה "הפרת חוזה" חברתי, לאיזה חוזה הוא מתכוון? מתי חתמתי עליו? איפה אני קוראת את תנאי השימוש באזרחות שלי?

האמת היא, שהרעיון של אוסף אינדיבידואלים המתאגדים תחת חזון או אינטרס משותף ומוסכם, הוא רעיון יפה ורומנטי, אך מעולם לא התרחש במציאות. אף חברה או מדינה לא התחילה מאוסף של יחידים. קודם היה קולקטיב ושורש משותף אליו היו שייכים הפרטים, השלב הממסדי הוא רק ביטוי של קשר שכבר היה קיים. אפילו בארה"ב של אמריקה, שהיא דוגמה ומופת לרעיון של אמנה חברתית, המילים הפותחות את החוקה הן We the People, גוף ראשון רבים.

אז היכן באה לידי ביטוי ההסכמה שלי? אף מערכת יחסים בריאה, בטח כזו שיש בה סמכות, לא יכולה להתקיים ללא הסכמה. ועם כל הכבוד למודל היווני, את הרעיון הזה אני לומדת מפרשת השבוע, פרשת ניצבים, בה אנחנו לומדים שאפילו הסמכות האלוהית על עם ישראל תלויה בהסכמתו של העם.

בפרשה מסופר כי משה מכנס את העם לנאום האחרון שלו בסוף ימיו, וממש בכניסה לארץ מחדש איתם את הברית שכרתו אי אז עם אלוהי ישראל כשיצאו ממצרים. אמנה חברתית ישראלית אם תרצו. בעוד שבכיכר הדמוקרטיה המפורסמת ההיא באתונה התכנסו רק גברים מעל גיל 20, רק אלו שהוריהם אזרחים, כלומר חלק זעום ומיוחס מאנשי העיר אתונה שהייתה מורכבת מאוכלוסיה גדולה של עבדים נטולי זכויות אזרח, משה מכנס את כולם - ראשי העם ובעלי התפקידים - יחד עם הילדים והנשים, גרים ופשוטי העם. הפרשה פותחת במילים אלו:

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃ טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ׃ לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם׃" (דברים כ"ט ט'-י').

לא נדרשתי לחתום על אף מסמך משפטי בעת קבלת האזרחות שלי, כי אני לא צד בשום חוזה. השייכות החברתית שלי לא עומדת על תנאי, היא נעוצה ברעיון שקדם לי ושימשיך אחרי. לחברה שאני שייכת אליה יש היסטוריה, תרבות וערכים משותפים, ואת ההשפעות שאשפיע עליה ישאו הדורות הבאים, על אף שאינם איתנו עדיין. גם הם חלק מהברית הזו.

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת־הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת־הָאָלָה הַזֹּאת׃ כִּי אֶת־אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם׃" (דברים כ"ט יג-יד).

ברית, בניגוד לחוזה משפטי, היא נצחית.

 

ברית נישואים או חוזה נישואים

כשזוג בא בברית הנישואין הוא לא מנסח מסמך משפטי מחייב הכולל סעיפים המכסים את הציפיות ההדדיות בכל תחומי החיים. אי אפשר לנהל מערכת יחסים כזאת בחיים דינמיים ומלאי אתגרים. בכל מערכת יחסים ישנן עליות ומורדות, רגעי קרבה ורגעי ריחוק. אם היא הייתה נשענת רק על הסכמים טכניים כל הפרה הייתה מהווה כרטיס יציאה. חוזה שהופר על ידי צד אחד, לא מחייב עוד את הצד השני. היכולת להתפייס ולשוב זה אל זו לא מעוגנת בחוק, אלא באהבה שקשרה את בני הזוג לכתחילה.   

במילים אחרות, בעוד שחוזה הוא מסמך הקושר שני צדדים בקשר מחייב, הברית היא ביטוי של אמונה ואהבה שמבטאים מי שכבר נמצאים במערכת יחסים בלתי אמצעית.

באותו נאום של חידוש הברית בפרשתנו משה מספר לעם על הקשיים הרוחניים בכניסה לארץ, שיביאו איתם ריחוק מאלוהים, מלחמות וגלות, אך לעולם לא נתק. במעמד חידוש הברית משה מחדש לעם חידוש מדהים - גם אם הברית הופרה, תמיד יש אופציה של שיבה. של תשובה. כי הקשר ביניכם לבין האלוהים הוא מערכת יחסים זוגית, הרבה לפני שהוא חוק.

"וְשַׁבְתָּ עַד־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ … וְשָׁב יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ …" (דברים ל' ב-ג).

והוא כמו אומר לה - 40 שנה נדדנו שם סחור וסחור, כשאני שולח לך מן לאכול ועמוד אור ללכת אחריו, כמו בירח דבש מדברי, כמו בתקופת אירוסין. אבל עכשיו זה החיים האמיתיים גברת, וכשנצעד לתוכם זה שגרה, עבודת אדמה, מלחמות על הבית, חשבונות לשלם וילדים להוציא מהחוגים. לפעמים זה שוחק, לפעמים זה ירחיק בנינו אבל תמיד יהיה לאן לחזור. את מוכנה לכתוב איתי פרק של אהבה, שנוכל להיזכר בו בזמנים קשים? לא חוזה. לא אמנה. לא כבלים - מנגינה. מנגינה שתהיה העדות בין שנינו.

בשביל זה, אני צריך את ההסכמה שלך. את מוכנה לכתוב איתי שירה? 

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת … לְמַעַן תִּהְיֶה־לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:" (דברים ל"א י"ט).

תגיות: פרשת השבועחכמה יהודיתאהבהנישואין

האם הכתבה עניינה אותך?

אולי יעניין אותך גם

תוכן חם שלא כדאי לפספס

חדש ב-VLU PLAY
{{ item.duration_text }}