מילים של השראה: מהיכן קיבל לאונרד כהן השראה כ"כ גדולה לשיריו?

דמותו של לאונרד כהן, המשורר של הסדקים, תמיד מותירה את הרושם שרב הנסתר על הנגלה, ושמה שיוצא ממנו בשיריו הוא רק ניצוץ שנזרק מתוך המדורה הבוערת בתוכו. טרובדור מופנם, מוזיקאי פופולרי, נזיר זן מוסמך, יהודי מאמין, בוהמיין ניו יורקי, משורר של צלקות, אופטימיסט עיקש –  לאונרד כהן מייצג בחייו ובמילותיו את החמלה והאימה מפני עולם שבור לרסיסים, ואת הניסיון המתמיד לאחות את הקרעים ולמצוא פשר בכל זה. במאמר זה נתבונן בדמותו דרך ארבעה ציטוטים מעוררי השראה שאמר.

א. "ככל שהעיניים שלנו מתרגלות לראייה, כך הן מתחסנות בפני הפליאה".

לאונרד כהן נודע כיום בעיקר כאמן פולק־רוק נערץ, אך הוא התחיל את דרכו כמשורר, כאדם של מילים, והגיטרה הצטרפה רק מאוחר יותר. הוא נולד במונטריאול שבקנדה, תחת השם אליעזר בן ניסן הכהן, למשפחה יהודית אשכנזית שומרת מצוות. משפחתו השתייכה לקהילה הדתית 'שער השמים', ולעובדה זו הייתה נוכחות רבה ביצירתו. את שיריו הראשונים כתב עוד בימי בית הספר, אם כי שם קצת התבייש להודות שזו התשוקה האמיתית שלו. "אני כותב שירים רק כדי להשיג בנות", שיקר לחבריו לכיתה. השיר עמו פרץ בגדול היה 'סוזן', שיר המתאר מפגש רומנטי בלב נהר, שגולש להתגלות מיסטית, שבה גבולות המציאות מיטשטשים. אולם, לפני שהולחן והוקלט ונעשה פופולרי, השיר החל כפואמה לספר שירה ולא כפזמון לגיטרה.

גם אחרי שמילא היכלים עם הקול והגיטרה שלו, המשיך כהן לראות את עצמו, לפני הכל, כמשורר, וגם הירבה לדבר ולכתוב על תהליך היצירה והמיסתורין הלא מובן שלו. "אם הייתי יודע מאיפה מגיעים השירים הטובים", אמר פעם, "הייתי כותב יותר מהם".

ב. "יש סדקים, סדקים בכל דבר\ רק כך יכול האור לחדור דרכם".

לאונרד כהן עצמו אמר על שורות אלו, שהן האהובות עליו מכל המילים שכתב. מילים אלו מאפיינות את הרוח הכללית של יצירתו, שנוגעות בשברים ובסדקים, ומבטאות את הזיקה שלו לתורת הסוד היהודית. 'הכלים השבורים' הוא מושג יסוד בספר הזוהר, לפיהן האור האינסופי של האלוהות מתגלה רק אחרי תהליך של צמצום ושבירה. עוד בשיריו הראשונים נגע בנושא, למשל, כשכתב על הצלקות: "ילדים מציגים את הצלקות שלהם כמו מדליות. אוהבים חושפים אותן זה לזה כסודות קטנים ואינטימיים. צלקת היא דיבור שקרם עור וגידים".

ואכן, כהן נמשך במעשיו ובשירתו אחרי צלקות. הוא הגיע להוואנה, למשל, אחרי המהפכה האלימה של קסטרו, וגם ביקר בישראל בזמן מלחמת יום כיפור, ומכל מקום כזה יצא עם שירים גדולים. "יש מלחמה בין עניים לעשירים\ יש מלחמה בין גברים ונשים\ יש מלחמה בין שמאל וימין\ מלחמה בין שחורים ולבנים..", כתב אחרי הביקור בישראל. הרבה משיריו של כהן נוגעים באירועים היסטוריים קשים, של מלחמה, מרד וזוועות. הדמות הנערצת עליו הייתה פדריקו גארסיה לורקה, משורר ספרדי ומורד, שנרצח בידי כיתת יורים של הפשיסטים בשנות ה־30. אחד השירים הנודעים שביצע (אם כי לא כתב ולא הלחין), הוא 'שיר הפרטיזן', אותו כתב לוחם רזיסטננס בצרפת הכבושה – שיר מלא בסכנה, אימה ומוות. כהן כתב את dance me to the end of love – שיר שאת ההקשר המצמרר שלו הוא סיפר בדברים הבאים:

" [...] לכל שיר יש מעין גרעין או זרע שמישהו נותן לך, או שהעולם נותן לך, ומשום כך התהליך של כתיבת שיר הוא כל כך מיסתורי. אבל, השיר הזה בא משמיעה או קריאה או ידיעה שבמחנות המוות (בשואה) [...] רביעיית מיתרים אולצה לנגן בזמן שהזוועה הזאת התרחשה. אלו היו האנשים שגם גורלם היה הזוועה הזאת, והם היו צריכים לנגן מוזיקה קלאסית בזמן שהרגו ושרפו את חבריהם האסירים. וכך, המנגינה הזאת, "הרקידיני אל יופייך לנגינת כינור נשרף", משמעותה, שהיופי שם הוא של הגשמת החיים, הקץ של הקיום הזה ושל יסוד התשוקה בהגשמה הזאת. [...] " (מתוך ראיון ל־CBS).

ג. "העולם הזה גדוש בסתירות, ומלא בדברים שאינם מתיישבים ומשלימים זה עם זה. אבל יש רגעים כאלה, שבהם אנחנו יכולים להתעלות מעל המערכת הדואליסטית, להשלים ולַחְבּוֹק את כל הכאוס. לזה אני מתכוון במילה 'הללויה'".

לצד ההכרה בצלקות ובסדקים, ישנה השאיפה לאסוף את השברים. לאונרד כהן היה איש של סתירות פנימיות וסינתזות לא שגרתיות. יהודי מאמין ונזיר זן מוסמך, משורר מופנם וכוכב רוק ענק, מאהב בלתי נלאה ומתבודד מושבע, אזרח העולם הגדול ואדם שקשור עמוקות לעמו הקטן, בוהמיין ניו יורקי ואדם עם משיכה לא מוסברת למלחמה ולדם. כל אלה מעניקים איכויות מיוחדות לדמותו ולשירים שלו, שהם במידה רבה ניסיון לאחות את הקרעים שבנפש – תהליך שהרב אברהם יצחק הכהן קוק, רב, פילוסוף, ומיסטיקן גדול, נתן לו את השם הקבלי "ייחוד ייחודים". הדברים של כהן בציטוט שהבאנו, דומים מאד לדברים שהרב קוק אמר פעם:

"[...] אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם, אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית בקרבו תמיד. וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדלותו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה [...] וזהו מה שהמקובלים קוראים בשם 'יחודים'".

(הרב קוק בתשובה לסופר י.ח. ברנר שאמר עליו שנשמתו קרועה).

ד. "אם השמש תאבד אורה\ ונחיה בלילה שאין לו סוף\ ולא ניתן יהיה לחוש עוד שום דבר\ – כך בדיוק חיי יהיו\ כך חיי בעיני ייראו\ אם אהבתך לא הייתה כאן להפוך אותם לאמיתיים"

מילים אלו לקוחות מאלבומו האחרון של כהן you want it darker, שהוא אלבום שהיה עבורו, באופן גלוי ומודע, פרידה מהחיים. אלבום זה הוא גם אלבומו היהודי ביותר. שירתו של כהן והשקפת עולמו קשורה הדוקות ליהדות. הוא אמנם לא היה שומר מצוות, (לפחות לא את כולן), אבל ראה עצמו כיהודי מאמין, גם אם היתה לו ביקורת כלפי העם, הדת, המדינה, וכל ממסד שהוא. "גדלתי במשפחה מאוד שמרנית, שומרת מצוות", סיפר בראיון איתו, כשנשאל על יהדותו, "אז זה לא משהו שאי פעם הרגשתי מרחק ממנו. זה גם לא משהו שאני צריך לפרסם או להציג. אבל זה חיוני להישרדות שלי. הערכים האלה שמשפחתי נתנה לי, ערכי התורה, הם אלו שמנחים אותי בחיים. אף פעם לא התרחקתי מאוד מההשפעות אלו".

מלבד המוטיבים היהודיים והקבליים בשירתו, כמה משיריו גם עוסקים גם בשואה, במדינת ישראל, בטקסים דתיים ובאלוהים. באלבום 'טקסים עתיקים בלבוש חדש', למשל, הוא כתב את השיר 'מי באש', המבוסס על הפיוט של יום כיפור 'ונתנה תוקף', העוסק בגורל הלא צפוי של האדם, שהוא כחרס הנשבר. אך יהדותו נוכחת יותר מכל, כאמור, באלבומו האחרון you want it darker, שהוא חשבון נפש נוקב עם עצמו, המורשת שלו ואמונתו. האלבום פותח במילה 'הנני', מילה טעונה מהמקורות, המהווה הצהרה על מחויבות כלפי השליחות שקבע לו האל. האלבום נעשה בשיתוף פעולה עם החזנים מבית הכנסת 'שער השמים' בו גדל כהן, וקטעי חזנות נשמעים ברקע. באלבום זה צועק כהן את צעקת המאמין שלא מבין את האפלה והרע השוררים בעולם, בדומה למאמינים גדולים לאורך ההיסטוריה שקדמו לו, כמו ירמיהו הנביא שאמר "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?!". מעט אחרי צאת האלבום נפטר כהן, ונערכה לו הלוויה קטנה וסודית בבית הכנסת בו גדל, כמו שביקש.

דמותו של לאונרד כהן, המשורר הנודד, המאמין הבודד, האיש שבמילותיו נע בין שבר ותיקון, מהווה השראה לא רק ליוצרים ואמנים, אלא לכל אדם שמחפש טעם בעולם הזה, ודרך להתמודד עם הקרעים שבקיום.