חכו עם המזוודות: בשביל מה, בעצם, החופשות האלה טובות?

החגים מתקרבים ואנשים כבר מתחילים לתכנן בהתרגשות את החופשות שלהם. החופשות הן דבר שתמיד מתרגשים לקראתו, בתור רגע השיא שבשבילו עמלנו קשה כל כך. אבל, האם העובדה שדווקא היציאה מהשגרה היא סמל האושר איננה בעייתית? האם זה לא אומר שהחיים שלנו עצמם לא מספיק משמעותיים? האם זה לא אומר שחיינו במהלך השגרה הם ריקים, ונחוצה לנו בריחה כדי למלא אותם?

במאמר בשם 'נגד נסיעות' שנכתב על ידי אגנס קלארד, ותרגומו הופיע בגיליון 'הזמן הזה' לאחרונה, יש תשובה מפתיעה לשאלות האלה – כן! חופשות ונסיעות הן תופעה בעייתית, לדבריה. אולי כדאי להפסיק עם החופשות הללו, ולחשוב טוב יותר איך הופכים את השגרה למשמעותית יותר. את המאמר היא פותחת בלקט של דברים מפיהם של פילוסופים גדולים בהיסטוריה שהתנגדו לנסיעות, כמו ההוגה האמריקאי אמרסון, שכינה נסיעות בשם "גן עדן של טיפשים". היא לא עוסקת בנסיעות שנעשות לצורך מסוים (לימודים, עבודה, משפחה), אלא לטיול שיש בצדו תקווה לחוות שינוי, ולהיות אדם אחר אחריו. את האמונה שאנחנו חווים שינוי באמצעות הטיול היא מכנה "מחשבת השווא של הנוסע". כדי להמחיש זאת היא מציעה לנו, בתור התחלה, להסיט את המבט מהנסיעות שלנו, ולהיזכר איך אנחנו מרגישים כשאחרים מספרים לנו על הנסיעות שלהם. אז נגלה, שזה אף פעם לא באמת מעניין, ולרוב אין שם בשורה אמיתית.

היא מציגה במאמר את האופן שבו אנחנו מתכחשים לעצמנו בטיולים האלה. אנשים שאין להם עניין באמנות ומעולם לא ביקרו במוזיאון הקרוב לביתם, יסתובבו פתאום במוזיאון הלובר בפריז, למשל, רק כי זה מה שתיירים עושים. אנשים שנהנים לשבת ולהירגע יותר מאשר לזוז וללכת, ימצאו את עצמם מתרוצצים ברחבי העיר רק "כדי לא לפספס". אנשים יתעניינו בבזים או בטקסים דתיים "אותנטיים", אף שמעולם לא התעניינו בדברים מעין אלה קודם לכן – רק כי זה מה שהמקום מציע לתיירים שלו. אנחנו לא משתנים בטיול, כי אנחנו לא באמת אנחנו במהלכו, אלא רק קריקטורות אנושיות המכונות "תיירים". "המטיילת", היא כותבת, "יוצאת לדרכה בידיעה שתשוב הביתה עם אותם תחומי עניין, אותן אמונות פוליטיות ואותה צורת חיים. נסיעה היא בומרנג. היא שומטת אותך בדיוק במקום שבו היית כשיצאת לדרך".

גישה מנוגדת לזו של קלארד נוכל למצוא דרך התבוננות בחייו של הסופר ארנסט המינגוואי. הסיפורים שכתב המינגוואי רצופים הרפתקאות, קרבות ועלילות. לטענתו, הוא היה צריך מאגר מסוים של חוויות, שבהן יוכל להשתמש עבור הכתיבה שלו. החוויות היו בשבילו מעין משאב שבאמצעותו הוא יכל לכתוב, מעין ארנק של כסף שאיתו הוא יכול "לקנות מעצמו" סיפורים. לא שהוא כתב את החוויות האלה עצמן באופן אוטוביוגרפי – המינגוואי נודע כשקרן בלתי נלאה, שלא יכל להוציא משפט מפיו בלי לצרף לו לפחות איזו הפרזה קלה – אבל החוויות שצבר גירו את הסופר הפנימי שלו ליצור ולהמציא. עבורו היציאה למסע לא הייתה דרך לברוח מהשגרה, אלא להיפך – דרך לתחזק ולהתניע אותה. בטיולים שלו הוא לא חמק מעצמו, אלא מילא את עצמו. גם אם איננו סופרים, אנחנו יכולים להזדהות עם דבריו של המינגוואי. טיולים מעשירים אותנו, ומשהו מהם נשאר בנו, לפחות בחוויה האישית שלנו.

אז, האם חופשות ומסעות הן דרך להעשיר את עצמנו בחוויות חדשות, או בריחה אומללה מהחיים עצמם אל אשליית שווא תיירותית? סיפור חסידי יכול להאיר לנו זווית נוספת על השאלה הזו.

מסופר על חסיד אחד, עני מרוד, בשם אֵייזִיק יֶעקֶלֶס, שחי בבית קטן בעיר קרקוב. לילה אחד שכב במיטתו וחלם חלום בו סופר לו שמתחת לגשר בעיר הגדולה פראג טמון אוצר. בבוקר קם האיש הנרגש ויצא למסע ארוך ומפרך לעיר הגדולה, מצויד באת חפירה ובשקים להעמיס בהם את כל הזהב שימצא. כשהגיע מתחת לאותו גשר, ראה שהוא שמור בידי שוטרים, כי הוא חלק מהמתחם השייך לארמון המלך, ואין גישה אליו להדיוטות כמותו. אייזיק הסתובב סביב, חסר אונים ואובד עצות, ולא ידע כיצד ישיג את האוצר הנכסף. אחד השוטרים המלכותיים ראה אותו, ושאל אותו לסיבת השוטטות התמוהה שלו. אייזיק נאלץ לשתף אותו בחלום שחלם בלילה, ולהפתעתו השוטר התפרץ בצחוק קולני ומלא לעג. "שוטה אחד!" הוא קרא, "בגלל חלום מטופש נסעת עד לכאן?! גם אני חלמתי חלום דומה לפני כמה זמן, שיש אוצר מתחת לתנור בבית של איזה אחד בשם אֵייזִיק יֶעקֶלֶס, בעיר קרקוב. אתה חושב שהייתי טיפש מספיק כדי לנסוע לשם?!" שמע החסיד את דבריו של השוטר, ומיד מיהר ונסע הביתה, חפר מתחת לתנור, ושם אכן מצא אוצר גדול ונעשה עשיר מופלג.

המסר של הסיפור הזה הוא כפול. מחד, הוא מלמד שגם אם קול פנימי או חלום קוראים לנו לצאת למרחקים, יש לזכור שהאוצר בעצם נמצא בתוכנו. מאידך, הוא מלמד שגם אם האוצר נמצא בתוכנו, לפעמים צריך לנסוע למרחקים כדי לגלות אותו. טיולים ומסעות אינם תחליף לחיים עצמם, והערך שלהם מוטל בספק אם רואים בהם אסקפיזם ותו לא. אבל בזכותם אנחנו יכולים לשוב ולגלות זוויות חדשות בתוך עצמנו, שלא היינו מבחינים בהן בימי השגרה.