יש זמנים ומצבים שלא כדאי לבקש בהם סליחה

המילה 'סליחה' היא אחת הדוגמאות המפליאות לאופן שבו מילים מועטות כל כך יכולות ליצור שינוי גדול כל כך. דוגמא: חברו של אדם איחר למפגש ביניהם בזמן ניכר, והוא נאלץ לחכות לו בעצבנות. במידה והחבר שהגיע מאוחר יותר, מתעלם מאותו איחור מרגיז, הכעס יתעורר עוד יותר אצל אותו אדם, ואולי גם יתפתח לכדי עוינות וריחוק. אולם, במידה והחבר היה ער לפגיעה שפגע, וביקש סליחה כנה, סביר שהנפגע מיד יתרצה וגם יגיד לו בלב שלם: "זה בסדר. זה שום דבר". כך פעולה קטנה ריפאה את הפצע שנוצר ביחסים בין השניים, ומנעה התרחקות פוטנציאלית. אמירת סליחה מביעה את העובדה שהאדם ער לתחושות שנגרמו לזולתו, ולאחריות שלו על מעשיו. יש בה רגישות חברתית ואחריות אישית. לצד בקשת הסליחה מהצד הפוגע, ישנה גם אפשרות שהצד הנפגע יזרז את תהליך הפיוס באמצעות הבעת נכונות למחול. בתלמוד מסופר על חכם בשם רבי זירא, שכשהיה נפגע מאדם אחר, היה נוהג לעבור באזור שלו מידי פעם כדי לתת לו הזדמנות להתפייס אתו.

למרות מעלתה הגדולה והערך החיובי שלה, גם סליחה עשויה לגלוש מעבר לגבול הטעם הטוב, ואף גרוע מזה. חלקנו מכירים אנשים שמבקשים סליחה יותר מדי, עד כדי כך שהדבר נעשה מטריד. יש גם אנשים שחשים אובססיה מסוימת כלפי אשמה או פגיעה שפגעו, ומנסים לרצות את הנפגע יתר על המידה. חכמי התלמוד הגבילו את כמות הפעמים שהאדם רשאי לבקש סליחה – שלוש פעמים בלבד. "אם אינו מתפייס בפעם הראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ויפייס אותו בדברים אחרים. ואם לא התפייס בפעם השנייה, ילך פעם שלישית" (הרמב"ם). מעבר לזה, האדם צריך לדעת שהדבר כבר לא באחריותו. "לא עליך המלאכה לגמור" כמאמר פרקי אבות.

כמו שבקשת סליחה עשויה להיות מוגזמת, גם הרצון לסלוח עלול להיות כזה. על כך מלמד אותנו הסיפור הטרגי הבא מהתלמוד:

"לרב (אחד מחכמי התלמוד. נקרא גם 'אבא') היה עניין עם טבח אחד – שלא בא לפניו לבקש סליחה. בערב יום כיפור אמר לעצמו רב: אני אלך בעצמי לפייס אותו. בדרך פגש את רב הונא (חכם אחר) ששאל: לאן אדוני הולך? ענה לו רב: אני הולך לפייס את אותו אדם. אמר רב הונא: אבא (השם של 'רב') הולך להרוג אדם. הגיע רב בפני אותו טבח, שהיה עוסק בביקוע ראש של בהמה. הרים הטבח עיניו, ואמר לו: אתה אבא, אין לי שום עניין איתך! – מיד עפה עצם מראש הבהמה שהוא ביקע, פגעה בו והרגה אותו" (יומא פ"ז א').

בסיפור הזה עושה רב את אותו מעשה אצילי שראינו אצל רבי זירא – הוא רוצה לעזור לאדם שפגע בו להשתחרר מהאשמה. הוא הולך לאותו אדם שפגע בו, כדי לתת לו הזדמנות לבקש ממנו סליחה. אולם, רב הונא שפוגש ברב בדרך, הבין שאותו אדם לא היה מוכן להתרצות עדיין. אם הוא לא בא עד עכשיו – כנראה שהוא צריך עוד זמן. וכך, במקום להעניק לו את הזכות לבקש סליחה, בואו של רב גרם לו להתחפר יותר בכעס שלו.

סיפור זה מלמד שלא רק המבקש סליחה צריך שיהיה ער לנפשו של הזולת, אפילו האדם הנפגע, שמבקש מיוזמתו להתפייס, צריך להיות רגיש לכבודו של מי שפגע בו. צריך להיזהר שכל תחום הסליחה, שהוא תחום שבמהותו מיוסד על רגישות לפגיעה בזולת – לא יגרור עמו דווקא חוסר רגישות. מעבר להקשר הקונקרטי שלו, הסיפור הזה מאיר את העובדה שסליחה ופיוס הם לא רק חילופי מילים, אלא תהליכים עם ממדים נפשיים רבים. הוא מלמד שסליחה אינה פעולה טכנית, כמו חתימה על חוזה או תשלום קנס, שפשוט יש לבצע ולסיים איתה. סליחה זה תהליך נפשי שלפעמים דורש זמן והבשלה, לא רק בקרב הנפגע אלא גם בקרב הפוגע.