אהבה עצמית - האם היא סותרת אהבה לזולת?

בין שלל ההנחיות, ההוראות והאזהרות שמשמיע התלמוד, ישנה אחת יוצאת דופן ומפתיעה במיוחד:

"עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו, אף על פי שהיה מותר לו והיה יכול". (ירושלמי קידושין פד).

אמירה זו יכולה להישמע לחלקנו מוזרה מעט. אנו רגילים שעזרה לאחרים היא ערך, אידיאל, דבר חשוב, שאם לא נעשה אותו ייחשב הדבר לפגם בנו. אבל השאיפה של האדם לגרום הנאה לעצמו נתפסת כעניין אישי שלו, ולא כעניין עליו הוא "עתיד ליתן דין". כלומר, לא כעניין עם חשיבות מוסרית. אולם, זה בדיוק מה שנאמר במובאה זו – הנאה אישית היא אידיאל גם כן, ממש כמו עזרה לזולת. סיפור נוסף מהתלמוד בהקשר הזה, הוא מעשה בהלל הזקן, חכם שחי בימי בית המקדש השני. פעם ראו אותו ברחוב ושאלו אותו לאן מועדות פניו, והוא ענה שהוא הולך לעשות מצווה. שאלו אותו מה הכוונה, והוא ענה שהוא הולך לבית המרחץ. זו היא מצווה, הוא נימק, מפני שגוף האדם הוא 'צלם אלוהים', ולכן טיפוחו ושימורו נחשב כערך חשוב.

ידוע שביהדות, בתורה ובתלמוד, מעודדים ומדברים רבות בשבח גמילות חסדים, רגישות לגר ליתום ולאלמנה, ואהבה לזולת. שני הסיפורים שהבאנו הם ביטויים מעשיים גם לממד של אהבה עצמית, שאף אותה מעודדת היהדות. שני ערכים אלה – אהבה עצמית ואהבת הזולת – אינם נפרדים זה מזה. בעיני חכמים רבים במשך הדורות, האהבה העצמית לא נתפסה רק כערך נוסף, לצד הערך של אהבת הזולת, אלא כתנאי הכרחי לו. מי שכתב על כך באריכות היה הרב שמעון שקופ (1860־1939), מגדולי רבני מזרח אירופה במאה ה־19:

"ביסוד בריאת האדם נטע הבורא יתברך בו תשוקת אהבת עצמו במידה גדולה מאד [...] שרוצה אדם בקב (=יחידת מידה) שלו יותר מקבין שינתן לו אף מיד הקדוש ברוך הוא, אם יהיה מתנת חינם. הנה מובן שמידת אהבת עצמו רצויה בעיני הקדוש ברוך הוא, רק צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה". (שערי יושר, הקדמה)

מידת האהבה העצמית היא טבעית ורצויה אם היא מובנת בצורה נכונה. הרב שקופ מוסיף כי "בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם כצרות זו לזו", אבל אם נעמיק בזה נגלה שהן למעשה משלימות. הפסיכיאטר היהודי־אוסטרי, אריך פרום, כתב רעיון דומה, ופירש בהתאם את הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך" – שהרי פסוק זה מניח את האהבה העצמית כתנאי לאהבת הזולת. "אם אדם מסוגל לאהבה פרודוקטיבית", כתב בספרו הקלאסי 'אמנות האהבה', "הריהו אוהב גם את עצמו; אם בכוחו לאהוב רק אחרים אין בכוחו לאהוב כלל".

לעיתים, כאמור, הצירוף 'אהבה עצמית' מעורר בנו אי נחת, ואולי גם סלידה מסוימת. הסיבה לכך היא כנראה שאנחנו קושרים אותה עם מידות אחרות, כגון נרקיסיזם, הדוניזם, ואנוכיות, שהן שליליות ביסודן. מידות אלה אמנם דומות לה במבט שטחי, אבל שונות ממנה בכמה נקודות קריטיות.

אהבה עצמית שונה מנרקיסיזם.

אדם בעל אהבה עצמית רואה את עצמו כמו שהוא, על חסרונותיו, חולשותיו וסופיותו. הוא לא צריך להמציא לעצמו בדמיון מעמד מופרז בעיניו או בעיני העולם. הוא יודע את מקומו ואוהב את עצמו כך. הנרקיסיסט, בניגוד לכך, מעיד בהתנהגותו על חסך באהבה עצמית. הדחף לנפח את המעמד והערך של אדם מעבר למידתו, ולהעמיד את עצמו במרכז העולם, מעיד דווקא על חוסר קבלה של עצמו כמו שהוא, על מידותיו הרגילות.

אהבה עצמית שונה מהדוניזם.

הדוניזם פירושו התמכרות והתמסרות לתשוקות המיידיות ולעונג הזמין. כמו שהורה צריך לעיתים להגביל את הילד הקטן שלו לטובתו, מתוך אהבתו אליו, כך האדם האוהב את עצמו ירצה לרסן את עצמו, ולדאוג לעצמו מתוך אכפתיות. ההדוניסט שמרשה לעצמו כל דבר, אינו אוהב את עצמו. "ומאחר שעסק האדם הוא תמיד לרדוף אחר המותרות [...]" כותב רבי יעקב יוסף מפולנאה, "אם כן אין זה אוהב לעצמו". אהבה עצמית כוללת דאגה ואכפתיות מעצמך גם בטווח הארוך.

אהבה עצמית שונה מאנוכיות.

הרב שקופ, שכבר הזכרנו, מסביר שאהבת הזולת אינה מנוגדת לאהבה עצמית, אלא משלימה אותה. הוא טוען שאהבה עצמית היא הנקודה ממנה הכל מתחיל, והדרך לאהבת הזולת אינה באמצעות ביטול האהבה העצמית – אלא באמצעות ההרחבה שלה. "האיש הגס והשפל, כל 'אני' שלו מצומצם רק בחומרו ובגופו", הוא כותב. זו אנוכיות. למעלה ממנו מי שכולל ב'אני' שלו את כל חלקי האישיות שלו. למעלה זה יש את "מי שמכניס ל'אני' שלו בני ביתו ומשפחתו". למעלה מזה, מי שמכניס לתוכו את העם שלו, ואת הבריאה כולה. את הפתגם "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני", שכתב הלל הזקן (שכבר הזכרנו), מסביר הרב שקופ באופן הבא:

"שאם יצמצם את ה'אני' שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז 'אני' זה מה הוא? הבל הוא וכאין נחשב! אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול, והוא גם כן כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונשא גם ערכו הוא, שבמכונה גדולה גם מספר היותר קטן, אם רק משמש כלום (=משהו) למכונה, הוא דבר חשוב מאוד, שהכלל בנוי מפרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט".

אהבה עצמית אם כן, אינה מנוגדת לאהבת הזולת, אלא תנאי הכרחי לה – ולהפך. אדם האוהב את עצמו אוהב גם את הבריאה כהרחבה של העצמיות שלו. אדם שאוהב את הבריאה, אוהב גם את עצמו כחלק ממנה: "אבר קטן בגוף הגדול". אהבה עצמית אינה מקבילה להדוניזם, נרקיסיזם ואנוכיות, אלא מנוגדת להן בתכלית, ושוללת אותן. היא הרגש הטבעי שאדם נולד איתו, ושדוחף אותו לדאוג לאותו אוצר חד פעמי שגורלו הופקד בידיו – הוא עצמו.