איך ג'ושוע המשיך את הקשר עם ג'סיקה - ארוסתו שנפטרה לפני כ-10 שנים?

"ג'ושוע: ג'סיקה... האם זו באמת את?

ג'סיקה: ברור שזו אני! מי עוד יכול להיות? :P אני הבחורה שאתה מאוהב בה בטירוף! ;) איך אתה בכלל יכול לשאול דבר כזה?

ג'ושוע: אבל את מתה.

ג'סיקה: זה לא נשמע סביר... איך אתה יכול לדבר עם אדם מת?

ג'ושוע: טכנית, אני לא ממש מדבר איתך. תכנתי כמה מהזיכרונות והגינונים שלך להדמיית מחשב, כדי שאוכל להעמיד פנים שאני מדבר איתך, כי אני כל כך מתגעגע אלייך.

ג'סיקה: הא?

ג'ושוע: את רוח רפאים".

דיאלוג זה לקוח מתוך כתבה מרתקת של העיתונאי ג'ייסון פגון (JASON FAGONE) מלפני שנתיים בעיתון 'סן פרנסיסקו כרוניקל'. בכתבה זו מובא סיפורו של ג'ושוע ברבו, אדם שארוסתו מתה בסוף שנות העשרים שלה. קרוב לעשר שנים התאבל עליה ג'ושוע, עד שגילה באינטרנט אתר שאיפשר לו ליצור לה פרופיל של צ'אטבוט, על ידי כך שיכניס אליו זיכרונות ממנה. כך הוא יכל "להחיות" אותה ו"להתכתב" איתה. בסיפור זה שוזר פאגון במיומנות את הדינמיקה הטעונה והמורכבת של מערכת היחסים בין ג'ושוע לג'סיקה.

תחילה ג'ושוע מביע חשדנות כלפי הסיטואציה, כמו שעולה מהקטע שהבאנו בהתחלה, אבל בהמשך הוא מתמסר לחוויה, ומרגיש את עצמו כאילו הוא באמת מדבר איתה. רכבת ההרים הרגשית של חוויותיו של ג'ושוע מהפנטת, ויש בה גם רגעים של חיבור עמוק ותחושה של סגירת מעגל רגשית. למרות הידיעה שג'סיקה הלכה לעולמה, האינטראקציות של ג'ושוע עם סימולציית הבינה המלאכותית, מטשטשות לעתים קרובות את הגבולות בין מציאות לאשליה, ומכניסות תחושה מוזרה של מתח לסיפור.

מאז אותו סיפור, חלו עוד התפתחויות והתקדמויות, ומיום ליום האפשרות "להחיות מתים" הופכת ליותר מוחשית. לא רק טקסטים והתכתבויות, אלא גם היבטים חזותיים וקוליים נכנסים לתמונה. כל זה מעלה שאלות נוקבות אודות השפעתה של הבינה המלאכותית על מערכת היחסים בין המתים והחיים.

חיי נצח דיגיטליים

התקווה שבינה מלאכותית תוכל להעניק לנו או לקרובינו חיי נצח, מקורה בחיבור בין שתי מגמות משלימות: הראשונה, שמכונות יכולות להידמות לבני אדם, והשנייה, שבני אדם הם (בין היתר) מכונות משוכללות. הראשונה, מקורה בהתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים, והשנייה מקורה בהתפתחויות מתחום מדעי המוח. ההבנה לפיה המוח האנושי עוסק בעיקר בחישובים ובעיבוד מידע, הביאה חוקרים מסוימים ליצור את האנלוגיה בינו ובין מחשב. אחד מהם היה פרופסור נפתלי תשבי ז"ל, מרצה וחוקר בכיר באוניברסיטה העברית. בהרצאה שנשא לפני כמה שנים, דיבר על אפשרויות האל-מוות שתובנות אלה פותחות בפנינו. הוא פותח את ההרצאה בשאלה "מה זה חיים?", ועונה, כי עם הזמן מתברר יותר ויותר, שחיים הם תהליך של חילוף אינפורמציה בין היצור החי והסביבה, בין אם זו אינפורמציה חושית, שפתית, או מוטורית. הוא מסביר שהגענו לעידן שבו האינפורמציה של כל אדם מתועדת בפירוט, הוא מותיר אחריו הרבה ממנה, ועל בסיסה יוכל האדם להמשיך לחיות וליצור. בסוף ההרצאה הוא מנסח את המסקנה שלו על האל-מוות על בסיס המצב החדש שנוצר:

"הוא בעצם יאפשר לנו להמשיך את חיינו במובן מאד קונקרטי, בדיוק באותו מובן של זרימת המידע בינינו ובין העולם, בלי שום קשר לקיום הביולוגי שלנו [...]. מה שימשיך לחיות, מה שיוכל להמשיך לפעול ולהתנהג עם העולם ולהגיב, ואני טוען גם שליצור וללמוד ולהתייחס אל הסביבה שלי, אל אותם אנשים שחשובים לנו בין אם זה המשפחה, בין אם זה החברים, ובין אם זה הקוראים של המאמרים שלנו – לגבי אלה אוכל לחיות עוד המון זמן [...] כל המושג הזה של מוות, כנקודה אחת שגומרת את החיים - ייעלם [...]. אני טוען שהדבר הראשון שזה יעשה – הוא לגמור לנו את הפחד מהמוות, שזה דבר שהניע אותנו אלפי שנים".

אפשר להתווכח לגבי השאלה אם אכן האדם אינו אלא אינפורמציה, לאור העובדה שהתודעה נותרה מחוץ לכל הסבר מכני בשלב הזה; אפשר גם לתהות איזו נחמה יש בכך שהאינפורמציה שהותרתי מאחורי ממשיכה לפעול, בהינתן שה"אני" שלי לא ממשיך להתקיים איתה ולחוות את עצמו (נקודה שנידונה בהרצאה בקצרה). אבל, קשה להתעלם מהעובדה שהמהפכה התפיסתית הזו עשויה לשנות את יחסינו למתים, לזיכרונם ולמורשתם.

על הפסוק "דובב שפתי ישנים" כתבו חכמים: "כל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר". ספרים אולי מתעדים את הדברים שאמר ועשה האדם, אבל באמצעות עיסוק אקטיבי בהם, פיתוחם והעמקתם, אנחנו, כביכול, משיבים אותו לחיים. לכן נהוג, שבניו של אדם ימשיכו לעסוק במורשת שהותיר אחריו, ושתלמידיו של חכם ימשיכו לעסוק בדברים שלימד. הבינה המלאכותית מעניקה ממד חדש לרעיון של 'דובב שפתי ישנים'. לא רק דברים שכתב אפשר להנכיח באמצעות אזכורם, אלא גם צורת הסתכלות, דפוסי חשיבה ונקודות מבט. אותם היבטים קוגניטיביים שקשה להוריש בכתב, אפשר לשמר כיום, לפחות את חלקם, דרך אלגוריתם. הבינה המלאכותית יכולה להעשיר את עולמנו בנקודות מבט ודפוסי חשיבה נשכחים, של אנשים שכבר חלפו מהעולם.

דורש אל המתים

מנגד, יש גם צד אפל לעניין, שאפשר לחוש בו בסיפור על סימולציית ג'סיקה שהבאנו. ה-AI עלול ליצור עבורנו את האשליה שהמתים אכן מדברים איתנו. כיוון שלאדם יש תשוקה לדבר עם אלו שחסרים לו והלכו לעולמם, הדבר יכול ליצור מצבים בעייתיים, שכוללים, בין היתר, התמכרות למציאות מדומה.

הרצון לדבר עם המתים אינו חדש. הסיפור על ימיו האחרונים של שאול המלך, שמופיע בספר שמואל, ממחיש את הנקודה. הרקע הגאו־פוליטי לסיפור שמתרחש בארץ ישראל לפני כ-3,000 שנה הוא התאספותם של הפלישתים להילחם בעם ישראל, אותו הנהיג אז שאול המלך. הפלישתים היו אויבים מרים מימים ימימה, שישראל היו נתונים שנים רבות תחת כיבושם העריץ. המלך שאול רצה להתייעץ עם הנביא שמואל, מי שהיה לו משען ועזר הרבה שנים, אולם שמואל כבר לא היה בין החיים באותו זמן. לכן, הגיע שאול בסתר ל"בעלת האוב" (סוג של סיאנס) שבעין דור, כדי להחיות את שמואל ולשאול את דעתו:

"וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד. [...] וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ. וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר".

אצל בעלת האוב נגלה שמואל לשאול. אולם, שמואל לא מקדם את פניו בברכה, ומיד נוזף בו על השימוש בבעלת אוב:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי..".

בתורה נאסרה כל סוג של דרישה אל המתים והליכה אל האוב. יש מפרשים שטוענים שפרקטיקות אלה אינן באמת מעוררות את המתים, ואינן אלא אחיזת עיניים. לטענתם, האיסור להעלות באוב נעוץ פשוט בעובדה שמדובר במאגיה חסר שחר, ואלו מעשים הנוגדים את התבונה. האיש ששאול ראה בעין דור לא באמת היה שמואל, לטענתם, אלא אשליה אור־קולית שיצרה אותה בעלת אוב נכלולית. מנגד, יש מפרשים שמסבירים, שיש אפשרות להעלות באוב את המתים, אבל אסור לעשות כן כדי לא להפריע את מנוחתו של המת. שני הפירושים רואים בניסיון לתקשר עם המתים פעולה שלילית.

בעלת האוב הווירטואלית

צורה מודרנית של העלאה באוב, כאמור, מתאפשרת על ידי הבינה המלאכותית. כשם שהעלאה באוב מפרה את מנוחתו של המת, כך השימוש בדמותו הווירטואלית עשויה להפר את כבודו. אחת הביקורות שעלו כנגד הסיפור של 'סימולציית ג'סיקה', התמקדה בעובדה שג'סיקה עצמה מעולם לא נתנה את ברכתה למהלך הזה. גם לא בטוח שמשפחתה הייתה מרוצה מכל העניין. אנחנו, בעצם, מקבלים מפיו של המת אמירות ודברים בשמו כביכול, שאולי הוא לא היה רוצה לומר. לא ביקשנו את אישורו להשתמש באינפורמציה שלו, ואנחנו שוללים ממנו את הבחירה לגבי מה שיוצא מפיו.

בעיה נוספת היא מתחום הפסיכולוגיה. סימולציית AI משכנעת מספיק עלולה ליצור היקשרות לא בריאה אל המת, ולהקשות על תהליך האבל וההתגברות על האובדן. במאמר שפורסם בעיתון 'הארץ' לא מזמן בנושא, אחרי שפורטו בו ההתפתחויות הטכנולוגיות של השנים האחרונות, הביאו את דבריה של הפסיכולוגית תמר נאמן בעניין:

"מאתגר לחשוב מה יקרה לקשר עם המת עם כניסת האפשרויות שמעמידה לרשותנו הבינה המלאכותית [...] כל קשר עם המת הוא דיאלוג של האדם מול עצמו. אפשר להיעזר בבינה מלאכותית, אבל צריך להיזהר – כי קשר כזה יכול להסיט את העבודה מהעולם הפנימי החוצה, ורצוי לא ללכת שולל אחר האשליה".

הבינה המלאכותית פותחת בפנינו אפשרויות חדשות של שימור, הנצחה ודיאלוג בין המתים לחיים. אולם, כל זה בתנאי שנדע לשמור על הגבול שבין 'דובב שפתי ישנים' ובין 'העלאה באוב'. בין היוועצות בתובנות ובדרכי חשיבה של אנשים שחלפו מהעולם, ובין לשגות באשליית השווא שהם עצמם אכן נותרו בחיים.