אל תזלזלו בתחושת הבטן שלכם

קורה שכלב פותח את אוזניו, מרים את ראשו, או עוצר את פעילותו, כדי להקדיש תשומת לב רבה יותר למתרחש סביבו. ייתכן וגם נעשה חסר מנוחה, מתחיל לנבוח או רץ לתפוס מחסה. כעבור כעשרים דקות מתחיל בחוץ גשם בהפתעה, או מגיחה סופה שכלל לא חשנו שהיא מתקרבת. הפלא הזה מלמד על ההבנה האינסטינקטיבית שיש לכלב לגבי הטבע. בין אם זה באמצעות תחושה של הלחץ הברומטרי, הריח של הסופה, או זיהוי של תנודות בשדה המגנטי של כדור הארץ – הכלב קולט שינויים עדינים שנסתרים מאיתנו. דוגמא מרתקת לכוחם של אותם אינסטינקטים התרחשה בחורף 1975, כשהרשויות בסין קיבלו את ההחלטה הקריטית לפנות את העיר הייצ'נג, יום אחד בלבד לפני שרעידת אדמה חזקה זעזעה את האזור. פינוי זה התאפשר הודות לדיווחים על התנהגות חריגה של בעלי חיים, ובזכות זה ניצלו חייהם של אלפים.

בדומה לכלבים ולבעלי חיים אחרים, גם לבני אדם יש יכולת לקלוט אותות נסתרים, ולהבין דברים במהירות שהשכל לא יכול לעקוב אחריה – אינטואיציה. האינסטינקט הטבעי של החיות, בשילוב עם השכל האנושי השקול, יוצרים מיזוג מיוחד במינו, של יכולת לזהות אותות נסתרים, ולהגיב אליהם. "אינטואיציה היא אינסטינקט שנעשה מודע לעצמו" כתב על כך הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון.

אחת התיאוריות המסבירות את מהות האינטואיציה, שזכתה גם לאישוש מחקרי, היא 'התיאוריה הדואלית של הקוגניציה' מאת הפילוסוף והפסיכולוג האמריקאי ויליאם ג'יימס. לטענתו, למוח יש שתי מערכות הכרה שונות. מערכת אחת היא יותר מדויקת, איטית וקפדנית, ומערכת שנייה היא פחות מדויקת אך יותר מהירה. המערכת הראשונה, שמחפשת הסבר מלא ודיוק, עלולה לפספס את כל האותות הנסתרים, שהשכל הקפדן בכלל לא מסוגל לקלוט, גם אם יינתן לו זמן ארוך. חשבו על הכלב הקולט את בוא הגשם, בלי שום מחשבה רפלקטיבית. אם היו מחברים לגופנו את כל הקולטנים והרגישויות של הכלב, כך שגם אנחנו היינו מרגישים שהולך לרדת גשם – כנראה לא היינו מסוגלים לתת לזה הסבר במילים. זה מבוסס על אינספור אותות באוויר, בלחץ, בתנועה – שפשוט אין לנו יכולת לתרגם אותם לשרשרת סיבתית מובנת. אנחנו יכולים רק לנסח את המסקנה הסופית של אותו תהליך פנימי מזורז: "אני מרגיש שהולך לרדת גשם". אם נרחיב את העקרון הזה גם על קליטת אותות מאנשים, מצבים, הבעות פנים, רמזים, ואותות פנימיים מהנפש והגוף – נבין כמה האינטואיציה חיונית לחיים.

חכמה, בינה, דעת, השכלה, למידה, הכרה, תבונה – זו רשימה חלקית בלבד של שמות שיש בתנ"ך לדרך של המוח לקלוט את העולם. פרשנים בכל הדורות ראו בשמות השונים האלה, ביטוי למגוון של סוגי האינטליגנציה בשכל האנושי, שלכל אחד משמעות ותפקיד משלו. אחת ההבחנות המעניינות היא בין 'חכמה' ו'בינה'. בינה, נכתב בתלמוד, היא הבנה של דבר מתוך דבר – חשיבה לוגית שלוקחת הנחות יסוד, מסיקה מהן מסקנות, ומרחיבה את היריעה. בניגוד אליה ה'חכמה' היא הברקה של רגע, שפשוט מנצנצת במוח, בלי שום תהליך מודע שקדם לה. "והחכמה מאין תמצא" אומר פסוק באיוב, ודרשנים מסבירים: המוצא של החכמה הוא ב'אין' – היא כביכול מגיחה "יש מאין", מעין אינטואיציה ששולחת תובנות לתודעה שלנו בדרך נסתרת.

הוגים במהלך הדורות וחוקרים בימינו, ניסו למצוא דרכים לפתח ולשכלל את האינטואיציה האנושית בשל החיוניות שלה. אחת העצות היסודיות ביותר היא, קודם כל, לתת מקום לתחושת הבטן. "מה תחושת הבטן שלך לגבי זה?", "האם זה מרגיש לך נכון?", "יש לך מועקה ביחס לזה?" – שאלות מעין אלה יש לשאול את עצמך, לצד השאלות היותר רציונליות, כמו: "האם זה הגיוני בעינייך?", "האם זה נכון בעיניך?". הבטן שלנו, לעתים, רואה טוב יותר מהראש, אבל צריך לתת לה הזדמנות להביע את דעתה.

שיטה יותר קפדנית לפיתוח האינטואיציה, לקוחה מתורתו של הפילוסוף והמיסטיקן הגרמני רודולוף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה. הוא הציע תרגולים שנועדו לעבוד בדיוק על הנקודה הזו. תרגיל אחד לא קשור ישירות לאינטואיציה, אבל הוא קשור בעקיפין, כי מטרתו לפתח את הרגישות לשינויים ותנודות באותות המגיעים מהעולם. הוא מציע לצאת בכל יום, בשעה קבועה, ולהביט בנוף מסוים מזווית קבועה (זו יכולה להיות שקיעה, זריחה, או סתם שעה אקראית ביום). בכל יום, יש לשאול את עצמנו – מה השתנה מאתמול ומשלשום, איזה דבר חדש אנחנו רואים, שלא שמנו לב אליו קודם. כך נלמד לאט ובזהירות להבחין בתנודות הקטנות של היקום.

התרגיל השני שהוא מציע קשור באופן הרבה יותר ישיר לאינטואיציה: יש לבחור דבר שקורה בעולם, לנסות לחשוב מה התרחישים האפשריים של ההתפתחות שלו, ולנסות לשער מה יקרה. זה יכול להיות מזג האוויר, פוליטיקה, מלחמה, או התרחשויות יותר לוקליות, כמו מריבה בין חברים שאנחנו מכירים – העיקר שיהיה דבר שצפויות בו התפתחויות, שאף אחד לא יודע אותן בוודאות. תרגול זה, שפונה ישירות לאינטואיציה ומכריח אותה לעבוד, יכול, לטענתו של שטיינר, לחדד ולפתח אותה.

מוקד נוסף של אינטואיציה הוא השינה וכל מה שסביבה. ציינו כבר את המונח 'חכמה' כתיאור של אינטואיציה ביהדות, אולם, יש מושג נוסף – 'נבואה קטנה'. בספרי התנ"ך מסופר על הנביאים, שהיו אנשים שהאל התגלה אליהם, הודיע להם את העתיד להתרחש, ושלח אותם אל העם, להזהיר אותם ולהשיבם למוטב. נבואה ניתנה לאנשים מיוחדים ולא לכל אחד, אבל ישנו מושג שנקרא 'נבואה קטנה' ומושגים דומים לו, שהם מעין יכולת נבואית שניתנה לכל אחד, וזה רעיון דומה מאד לאינטואיציה. אחד ממוקדי הנבואה הקטנה הוא השינה, החלימה וההשכמה בבוקר. "חלום אחד מששים לנבואה", אמר חכמים. בשינה נפתחים לנו אזורים במוח שאינם פעילים ביום, ומאפשרים לנו לעבד אותות בדרך שונה מאשר בשעת הערות, ובזכות זאת לראות דברים באופן שהחשיבה הלוגית אינה מסוגלת. גם שלב ההתעוררות, כשאנחנו עוד נתונים להשפעת הלילה, היא שעה שיש לתת עליה את הדעת: "אמר רבי יוחנן: השכים ונפל פסוק לתוך פיו, הרי זה נבואה קטנה".

"רק השכל", מסכם ברגסון, "יכול לנסות לפתור בעיות מסוימות, אם כי לעולם לא יפתור אותן; רק האינסטינקט יכול לפתור אותן, אם כי לעולם לא יחפש אותן. לכן, יש צורך בשיתוף פעולה מוחלט בין השניים" – שיתוף הפעולה הזה הוא האינטואיציה.