קינות, פיוטים ושירים, שנכתבו לזכר הנספים בטבח שמחת תורה

נוכח פרעות, פוגרומים ושואה, מולם ניצב העם היהודי דור אחר דור, הוא ביטא את צערו באמצעות קינה ופיוט. פיוטים אלה לעיתים היו על כלל ישראל ומצבו המר, לעיתים על קהילה או עיירה שנחרבו, ולעיתים על אדם יחיד ואהוב בנימה אישית. גם באירועי הדמים שפקדו את ישראל השבוע, פגעו בביטחונה וברווחתה, ונפלו בהם רבים מבנותיה ובניה, נכתבו פיוטים כדי לבטא את מה שלא ניתן לבטא במילים. אספנו כאן כמה פיוטים שנכתבו בזמנים הקשים האלה.

קינה לאומית

ישנם פיוטים הנוגעים באבל הלאומי המשותף. אחד מהם הוא הפיוט שנאמר בקהילות ישראל בהושענא רבה – היום שממחרת לו פרצה מתקפת הדמים מעזה על יישובי הדרום. פיוט זה נכתב על פי התבנית הבאה: "יְהֹוָה עֲשֵׂה לְמַֽעַן שְׁמֶֽךָ [...] עֲשֵׂה לְמַֽעַן אַבְרָהָם אֶזְרָח תְּמִימֶֽךָ [...] עֲשֵׂה לְמַֽעַן הֲרוּגִים וּשְׂרוּפִים עַל יִחוּד קְדֻשַּׁת שְׁמֶֽךָ – וְחוּסָה עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּֽךָ". על התבנית של הפיוט הזה כתבה עדי זליכוב רלבי בדף הפייסבוק שלה (Adi Zelichov-relevy) את השורות המצמררות: 

יורד הערב בדמים

עשה למען יתומים

טלית, אתרוג, חרבות לולב  

עשה בשביל גמולי חלב  

חלון מוגף, פנים חיוורות

עשה למען נערות 

זוכר הברית והקשתות  

עשה למען פעוטות

ואין עונה ואין מילים

עשה למען חיילים

היכן אתם? הצילו נא

יש פה תינוקת ישנה  

דמעות במלח, פרק ק"ד

למען בן הנעקד

גלוי נסתר פרדס נשרף

עשה שלא טרוף טורף

בוכות בסתר ערבות

עשה למען אהבות  

איני יודעת את נפשי

עשה למען צאן קדושים

(הושענות, הקפה אחרונה)

קינה קהילתית

לצד הפיוטים הלאומיים הנוגעים לכלל כולו, ישנן קינות הבוכות על גורלן של קהילות ומקומות. דוגמא לכך היא הפיוט שכתב הפייטן קלונימוס בתקופת מסעות הצלב, כשקהילות אשכנז נחרבו בידי הצלבנים האכזריים. דוד רוטמן בדף הפייסבוק שלו (David Rotman) ציטט את הפיוט והמיר את שמותיהן של קהילות אשכנז (וורמיזה, מגנצא ושפירא), בשמות של שלושה קיבוצים שנפגעו קשה בעת הזאת: בארי, כפר עזה וניר עוז: "[...] וַאֲקוֹנֵן מַר עֲלֵי הֲרוּגֵי בארה" [...] קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ הֲרִיגָתָם הַיּוֹם בְּזָכְרָה, קְהַל כפר עזה בְּחוּנָה וּבְחוּרָה [...] וְעַל אַדִּירֵי קְהַל ניר עוזה הַהֲדוּרָה. [...] וְאַנְחָתִי כָּבְדָה מִבֹּקֶר עַד עָרֶב. עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב".

הקינה הקהילתית שהבאנו כאן נכתבה לא היום, אלא לפני תשע שנים בצוק איתן, על ידי חבר קיבוץ בארי – אחד הקיבוצים שנפגע אנושות באירועי הדמים האחרונים. הכותב הוא המשורר אנדד אלדן (כיום בן 100), והוא כתב אותו בעקבות מות בתו לירז. כיום מילות השיר מקבלות משמעות חדשה, כמעט נבואית:

עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ

מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר

עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ

נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפִלַּת לַיְלָה וִילָלָה כְּמָקוֹר

לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה

לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל

הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה

לוֹחֶשֶׁת אַל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל

יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ

קינה אישית

לצד הקינות הנוגעות לעם ולקהילה, ישנן קינות אישיות, הנאמרות על אדם יחיד ואהוב על הכותב בנימה אישית. קינה שמזכירה לנו שמבעד לכל המספרים יש סיפורים, וכל סיפור כזה הוא שבר וצער שאין לו סוף. אחת הקינות הנודעות ביותר בתנ"ך היא זו של דוד ליהונתן, שעל אהבת הנפש ביניהם נאמר: "וַיִּכְרות יְהוֹנָתָן וְדָוִד, בְּרִית, בְּאַהֲבָתוֹ אותוֹ, כְּנַפְשׁוֹ". יהונתן נפל בקרב בגלבוע נגד הפלישתים שצרו על ישראל, וכשדוד שמע על כך הוא בכה מרה וקונן עליו קינה שעד היום מצוטטת בהספדים רבים. הקינה הזו נגמרת כך: "צַר-לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן--נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד; נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים. אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה". 

השיר האישי שהבאנו כאן, אינו מקונן על האדם שנפטר, אלא על אימו. השיר נכתב על ידי אלון מאיר בדף הפייסבוק שלו (אלון מאיר הרצאות וכזה). מאיר נכח בהלוויה של נטע ברעם ז"ל, שנהרג בגבורה בקרב על מוצב נחל עוז. השיר נבע מהתפעלותו של מאיר מהתנהגותה האצילית והנדיבה של אמו של נטע, בעת שעלתה לספוד לבנה:

לֹא פָּשׁוּט

וְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁסּוֹפֶדֶת לִבְנָהּ 

פּוֹסַעַת צַעַד, 

מַסְדִּירָה נְשִׁימָה.

בַּדַּף מְשַׂחֶקֶת, 

לֹא מְמַהֶרֶת, 

בְּכַוָּנָהּ מְעַכֶּבֶת. 

הַקָּהָל מַבִּיט לַשֶּׁקֶט,  

זָרִים הוֹפְכִים לְשֵׁבֶט,

נָעִים באיזה אי נוֹחוּת בַּמָּקוֹם.

לֹא פָּשׁוּט לִהְיוֹת קָהָל הַיּוֹם.

וְאָז פּוֹנָה בִּדְאָגָה 

לְמִסְדַּר הַכָּבוֹד שֶׁעוֹמֵד לְצִדָּהּ:

"אַתֶּם בְּסֵדֶר חַיָּלִים? מִסְכֵּנִים, כָּכָה כָּל הַיּוֹם אַתֶּם מִתְרוֹצְצִים בֵּין הַקְּבָרִים".

תַּפְאוּרָה שֶׁל שְׁכוֹל  

בְּתוֹךְ הָעֶצֶב גָּדוֹל  

וּלְרַגְלֶיהָ אֲרוֹן הַבֵּן שֶׁנָּפַל. 

לֹא פָּשׁוּט לִהְיוֹת הַיּוֹם חַיָּל.  

וְשׁוּב מְסַדֶּרֶת  אֶת הַדַּף, 

מוֹשֶׁכֶת בָּאַף, 

ראשה עָיֵף.

מְחַפֶּשֶׂת כָּתֵף, 

מַבִּיטָה קָדִימָה. 

לֹא פָּשׁוּט לִהְיוֹת הַיּוֹם אִמָּא.

לְזכרו של נֶטַע בַּרְעָם 

שֶׁנָּפַל בִּקְרַב גְּבוּרָה בְּעוֹטֵף עַזָּה.