אלו תובנות ניתן לתווך לילדים שלנו נוכח המצב?

נאמר את האמת: כמחנך בישראל, התגעגעתי מאוד לתלמידי כיתתי, ובכל זאת הרגשתי אמביוולנטי כלפי הבקשה לקיים איתם בימים האחרונים מפגש בזום (מפגש פרונטלי, כידוע, נאסר על ידי משרד החינוך).

הידיעה על הזוועה שמתחוללת בדרום תפסה אותי בבית הכנסת, רגע לפני הקפות שמחת תורה. הרגשתי שאני בתוך חלום רע ושזה לא יכול להיות. מה אמרתם, מחבלי חמאס השתלטו על יישובים שלמים בדרום? השתגעתם או מה? אנחנו מדברים על המעצמה החזקה במזרח התיכון או על רפובליקת בננות? מה נהיה?

קרוע בתוכי, מבולבל ומתוסכל, לא הבנתי איך אני אמור לקיים עכשיו שיחת זום. למי בכלל יש ראש לזום עכשיו? תנו לי לצפות בשקט ביונית לוי ואוהד חמו, מה קשור עכשיו תלמידים?

אבל אז נזכרתי בחבר שלי, שהיה מחנך ב-11 בספטמבר. הוא אמר לי שדווקא אז, בתאריך הזה, בחוויה הזו, שבה העולם המערבי הפנים שמה שהיה כבר לא יהיה, הוא הבין שזו שעתו הגדולה של מחנך:

במקום לקרוא ולשנן טקסטים שהתלמידים לא תמיד מתחברים אליהם. במקום לדקלם משפטים במתמטיקה, שקשורים לסינוס וקוסינוס, הגיע הזמן לדבר איתם על החיים, ועל הדברים החשובים שאנחנו לוקחים כדבר מובן מאליו.

"העברתי להם הרבה שיעורים", הוא אמר לי. "לדעתי עשרות שעות. אבל, את השיעורים על מגדלי התאומים אני יודע שהם ייזכרו עד לנשימתם האחרונה".

הזום עם התלמידים לא אכזב. שמחתי מאוד לפגוש אותם. זה היה אוורור רגשות אפקטיבי מאין כמוהו.

הורים רבים בוודאי שואלים את עצמם: מהי הדרך הטובה ביותר לתווך לילדיהם את המצב?

האם להתעלם? לעגל פינות? להוריד את הראש מתוך תקווה שזה יעבור?

נראה שמעבר לדבר המתבקש והבטוח ביותר שאפשר לעשות עבור הילדים, שהוא להקשיב להם ולעודד אותם ולדבר, זו ההזדמנות שלנו, ההורים, לעבד עם ילדינו נקודות חשובות, שביומיום לא תמיד יוצא לנו להגיע אליהם. אני מדבר על הטמעת הערך של הכרת הטוב והוקרת החיים.

את הערך של הכרת הטוב נעבד מול הילדים כאשר נשאל אותם שאלה פשוטה: מתי בפעם האחרונה יצא לכם להודות על זה שאתם ישנים במיטה שלכם, אוכלים את האוכל שלכם ומתעוררים לתוך הבית שלכם?

האם זה נראה לכם מובן מאליו?

אם כן, ומדובר בילדים גדולים, או בנערים, שכבר חשופים לאינפורמציה (כמובן לא מומלץ לחשוף ילדים קטנים לידע שיגרום להם נזק, והכלל בדברים האלו מאוד ברור: אם יש ספק, אין ספק), אפשר לשוחח איתם קצת על השבויים, שהיו מוכנים לתת הכול בשביל לחזור הביתה, וכמה לא מובן מאליו שאנו מסתובבים כאן חופשיים ועצמאיים.

ומה לגבי החיים וניצול הזמן?

האם מישהו מבין משתתפי מסיבת הטבע חשב שחייו עומדים להסתיים עוד רגע? האם מישהו בכלל מבטיח לנו משהו בעולם הזה?

אז נכון שאין עניין להפחיד את הילדים, ולא היינו רוצים שיחיו בתודעה שהם יכולים למות בכל יום. זו ממש לא הכוונה. אבל, בוודאי שאפשר לדבר על ניצול הזמן, ועל כמה שהחיים שלנו כאן מיוחדים וחשובים, ולכן כדאי לנצל אותם באופן המיטבי, ובעיקר - להעריך אותם.

לסיכום, סגרו לרגע את החדשות, שבו עם הילדים, שוחחו איתם על התחושות שלהם, על מה הם חושבים על המציאות שנכפתה עלינו, ועל התובנות שלדעתם אנחנו יכולים להפיק מהמקרים שהתרחשו כאן לאחרונה.

בלי להפחיד, בלי לאיים, אבל עם הרבה מבט מפוכח והבנה - שזה הזמן להחדיר בילדים ערכים משמעותיים לחיים.

בסוף, כדאי ורצוי לסיים בנימה אופטימית, ואפשר לעבור ביחד על המשפט האלמותי של ז'אן פול סארטר (פילוסוף צרפתי מהמאה הקודמת):

"אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן".

בתקווה לזמנים טובים יותר שעוד יבואו עלינו במהרה.