איך זה שדברים קטנים ושטותיים מצליחים להעכיר לנו את מצב הרוח?
לכולנו מטרות גדולות בחיים, שהיינו אמורים להיות מכוונים אליהן כל הזמן, אך אנו רואים שהדבר אינו עומד במבחן המציאות. למרות שחשוב לנו להיות בשליטה עצמית ולאמץ ראיית עולם חיובית, דברים קטנים ומעצבנים, שרוב הפעמים לא בשליטתנו, גורמים לנו לצאת מאיזון. מה עושים?
אומרים שאם נופלת פצצת אטום ואתה בדיוק בסביבה, הדרך שבה תוכל לבדוק אם אתה רחוק מספיק מהסכנה - היא להניף את האגודל שלך מול עיניך: אם האגודל מסתיר את פטריית העשן, סימן שאתה רחוק מספיק.
אפשר להיות משועשעים מהרעיון, אפשר לרטון על חוסר ההיגיון שלו, אפשר לקוות שהוא לעולם לא יגיע ליישום, ואפשר גם להרהר בו שוב.
פטריית עשן גרעינית היא אדירה בגודלה, אבל אם היא רחוקה מאיתנו, והאגודל קרוב לעינינו - הוא מסתיר אותה כליל.
מדהים? למען האמת, לא ממש. זה היגיון פשוט של כללי הפרספקטיבה.
מה, בכל זאת, ראוי לתשומת לבנו בסיטואציה הדמיונית הזו?
העובדה שהיא לא דמיונית כל כך.
בואו נוריד את פצצת האטום מהסיפור הזה ונישאר רק עם החלק שקשור אלינו: האגודל שבחרנו להציב מול עינינו, כשהוא מסתיר מאיתנו נוף ענק ורב משמעות.
האם הסיטואציה הזו מזכירה לכם סיטואציות אחרות, יומיומיות יותר?
רגעים שבהם הונף מול עיניכם פרט קטן, שהסתיר מכם נוף גדול?
יש לנו מטרות עצומות בחיים. לכולנו. אנחנו רוצים ומנסים לשדרג את אורח חיינו, לפעול בצורה הנכונה, ולנהל היטב את סדרי העדיפויות שלנו. הן גדולות כל כך, ומשמעותיות כל כך - שהיינו אמורים, לכאורה, לראות אותן כל הזמן מול עינינו.
אבל המציאות, כפי שהיא מוכרת לנו, שונה למדי.
הרבה פרטים קטנים קופצים מול עינינו כל הזמן, מסיטים את מבטנו אליהם, ומסתירים מאיתנו את מטרות-העל של חיינו.
אם נתבונן בהם היטב, נגלה שרבים מהם שייכים למחלקת ההתנהגויות של הזולת: נזיפה מהבוס, הערה של השכן, חברת התקשורת שהעניקה לנו שירות מתחת לכל ביקורת, נהג חסר אחריות שחסם לנו את החנייה.
המוני 'אגודלים' קטנים, מתנפנפים, שגורמים לנו להיות מוטרדים, זועמים ומדוכדכים.
ולא תמיד אנחנו מבחינים שהדכדוך או הזעם הללו – מנוגדים למטרה שהצבנו לעצמנו, מטרה כמו שליטה עצמית או אימוץ ראיית עולם חיובית.
מדוע זה קורה לנו? מדוע הפרטים הקטנים של החיים נעשים משמעותיים כל כך עבורנו, עד שהם חוסמים את דרכנו מלהתקדם ליעדים החשובים לנו?
בחלק גדול מהמקרים, הסיבה היא שאנחנו סבורים שהפרטים הקטנים הללו ממתינים לטיפולנו. נראה לנו שאנחנו אמורים לעשות משהו בקשר אליהם.
אני מציע שנבחן את הנחת היסוד הזו: האם באמת אנחנו אמורים לעשות משהו בקשר אליהם?
אולי מדויק יותר לשאול: האם אנחנו יכולים לעשות משהו בקשר אליהם?
האם יש לנו דרך כלשהי לשלוט בטעויות של הזולת?
זה נכון שבאופן טבעי, כשמשהו בחיינו חורק, נראה לנו שעלינו לעצור אותם בצד הדרך, לפתוח את מכסה המנוע ולבדוק מדוע עולה ממנו עשן. העניין הוא, שכאשר מדובר בטעות של הזולת, המנוע מעלה-העשן הוא לא שלנו.
ההתנהגות של האדם שמולנו היא מכעיסה ומקוממת - אבל לא אנחנו אמורים לטפל בה. אין לנו שליטה על התנהגותו של הזולת, ולכן אין טעם להניח לטעויות שלו לעמוד בדרכנו ולעצור אותנו. אין סיבה להפוך אותן לאגודל שלנו ולהעמיד אותן מול עינינו.
התקווה שלנו לשלוט בפרטים הקטנים האלה, היא זו שמגדילה אותם מעבר לכל פרופורציה.
כדאי לנו להחזיר אותם לגודל הטבעי שלהם: מרגיזים, לא חביבים, אך בסך הכל קטנים - ובעיקר, לא קשורים אלינו.
בואו נסיט את הפרטים הקטנים משדה הראייה שלנו.
בואו נשאיר את האופק פתוח ונקי עבור המטרות החשובות באמת של חיינו.
משהו לקחת לדרך:
בפעם הבאה בה תרגיש שאתה מאבד שליטה על עצמך מול טעויות של זולתך, נסה לזכור את התובנה הבאה: הרגשות החדים שאתה חווה, מזמינים אותך לבדוק מחדש עד כמה אתה מנסה לשלוט בהתרחשויות שאין לך דרך אמיתית לסדר אותן.
נשום עמוק ונתק את עצמך מהאירוע הכואב.
זו הדרך הקצרה ביותר לחוויית עוצמה חדשה, שתגרום לך להרגיש מחדש את הערך העצמי שלך.
משפט מסכם:
הדרך לשלוט בעצמך - היא להפסיק לשלוט באחרים.