בעקבות נאומו ההיסטורי של ביידן, קבלו 5 נאומים ציוניים שנשאו נשיאי ארצות הברית

"הייתה לי פגישה עם גולדה מאיר במשרדה רגע לפני מלחמת יום הכיפורים", סיפור שבוע שעבר ביידן, בנאום התמיכה המרשים שנשא עם פרוץ המלחמה, "ואני מניח שהיא יכלה לראות את התדהמה על פניי כשהיא תיארה את מה שעמד מולם. [...] עמדנו שם שותקים והסתכלנו על העיתונים. היא הבחינה, אני מניח, שאני מודאג. היא רכנה ולחשה לי "אל תדאג, הסנאטור ביידן.  יש לנו נשק סודי כאן בישראל" – מילה שלי, זה מה שהיא אמרה! – "אין לנו לאן ללכת, אין לנו מקום אחר ללכת אליו..".. נאומו המרגש של ביידן מצטרף לנאומים רבים שנשאו נשיאי ארה"ב אודות ישראל, ואשר משקפים את היחסים בין המדינות, בעיקר סביב אירועים היסטוריים משמעותיים. במאמר זה נסקור חמישה מהנאומים המרכזיים והפרו-ציוניים ביותר שנשאו נשיאי ארה"ב.

א. החלום של אברהם לינקולן

הרבה לפני שמדינת ישראל הפכה למציאות, כשהיא עוד הייתה עדיין חלום של מיעוט, היו מי שכבר אז הבחינו במה שעתיד להיות בעולם. הנשיא אברהם לינקולן, שכיהן בין השנים 1861 ל-1865, ניהל חילופי דברים בולטים עם נוצרי קנדי בשם הנרי וונטוורת' מונק, שתמך ברעיון הציוני עוד בשלב מוקדם מאד שלו. אותו נזיר טען, ששחרור של היהודים מעול האומות בהן הם חיים, יוכל להתבצע רק על ידי "השבתם לביתם הלאומי בפלסטינה". בחילופי דברים אלה הביע לינקולן את פתיחותו לרעיון של החזרת יהודים למולדת אבותיהם בפלשתינה. הוא הגדיר חזון זה כ"חלום אצילי", ואמר שהוא "משותף לאמריקאים רבים". הוא אמר שהרופא היהודי שלו "כל כך הרבה פעמים 'העמיד אותי על הרגליים', ולא תהיה לי התנגדות לעשות כמה צעדים למענו".

ב. וודרו וילסון מגיב להצהרת בלפור

רעיון הקמתה של מולדת יהודית בפלשתינה זכה להכרה בינלאומית בזכות הצהרת בלפור (1917), הצהרת תמיכה בריטית במטרה הציונית. הצהרה זו באה לעולם על ידי הלורד בלפור, שר החוץ הבריטי, והתרחשה בשנות נשיאותו של וודרו וילסון (1913-1921) האמריקאי. וילסון הגיב אליו במילות תמיכה משלו בייסוד "חבר העמים היהודי" (Jewish commonwealth) בפלשתינה.

"מדינות בעלות הברית, בהסכמה המלאה של ממשלתנו, תומכות בכך שבפלסטין יונחו יסודותיו של חבר העמים היהודי".

בנאומיו אף קבע, כי המסורת היהודית היוותה מקור השראה לחלוצים שייסדו את אמריקה ומרדו בכתר הבריטי תחת העקרון "שמרד נגד עריצים הוא ציות לאלוהים" – תקדים לדמוקרטיה.

ג. הארי טרומן מכיר במדינת ישראל

ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל הייתה אף היא אחד הרגעים המכוננים ביחסי ישראל-ארה"ב, כאשר מעט אחריה, ב-14 במאי 1948, נשא הנשיא הארי טרומן נאום היסטורי בו הביע את תמיכתו במדינה הצעירה. בנאומו הודיע על הכרת הממשל האמריקני בממשלה הזמנית של מדינת ישראל החדשה, שנלחמה על עצמאותה באותם ימים. כמו כן, הביע טרומן את אמונתו ארוכת השנים במדינה היהודית: "היה לי אמון בישראל לפני שהוקמה, ואני מאמין בה עכשיו".

ד. נקודת המפנה של לינדון ג'ונסון

היום אנחנו רגילים שארצות הברית היא ידידתה הטובה של ישראל, ומי שמעניקה לה את עיקר התמיכה הביטחונית מבין מעצמות העולם. אולם, לא תמיד זה היה ככה, ועד אמצע שנות ה-60 הייתה דווקא צרפת ספקית הנשק הגדולה ביותר של ישראל. המצב התחיל להשתנות רק בשנות ה-60, בעקבות שינויים ביחסי הכוחות בין אירופה, מדינות ערב וברית המועצות. הנשיא, שישב בכס הנשיאות בשנים בהן החל תהליך זה להאיץ, היה לינדון ג'ונסון. במהלך נשיאותו בשנים 1963–1968, הכיר במשותף בין שתי המדינות, והדגיש את הערכים המשותפים ביניהם. בנאום שנשא בפני אגודת 'בני ברית' אמר:  

"החברה שלנו מוארת על ידי חזונם של הנביאים העבריים. לאמריקה ולישראל יש אהבה משותפת לחירות אנושית ויש להן אמונה משותפת באורח החיים הדמוקרטי [...]. סיפורי התנ"ך שזורים בזיכרונות ילדותי, והמאבק האמיץ של יהודים מודרניים להשתחרר מעול הרדיפות נוגע אף הוא בנשמותינו".

עמדתו של ג'ונסון במהלך מלחמת ששת הימים ביססה את מעמדה של ארצות הברית כספקית הנשק העיקרית של ישראל, וסימנה נקודת מפנה בשותפות האסטרטגית.

ה. הרכבת האווירית של ריצ'רד ניקסון

מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 הביאה אף היא להתפתחות משמעותית ביחסים בין ארצות הברית לישראל. המלחמה הקשה, שכידוע הפתיעה את ישראל, העמידה אותה בפני סכנה קיומית. נוכח גיוס נרחב וקרבות קשים, גם תמיכה אמריקאית לא איחרה לבוא – פרי המצב החדש שתיארנו בסעיף הקודם. "הרכבת האווירית" המפורסמת, שנשאה נשק רב וחיוני, סייעה רבות לישראל בלחימה, וביססה את הקשר בין המדינות. נאומיו של הנשיא המכהן בתקופה זו, ריצ'רד ניקסון, ובימים שבאו אחרי המלחמה, הביעו הערכה רבה לאיכויותיה של ישראל:

"האמריקאים מעריצים עם שיכול לגרד את אדמת המדבר ולייצר ממנה גן עדן. הישראלים הראו תכונות שהאמריקאים מזדהים איתן: אומץ, פטריוטיות, אידיאליזם, תשוקה לחופש. ראיתי את זה. אני יודע. אני מאמין בזה".

ניקסון הדגיש את הקשר ההיסטורי בין שני העמים, שמתהדק בעת צרה, ואת מחויבותם המשותפת לפעול למען עתיד של שלום.

חמשת הנאומים הללו מסמלים את השותפות ההיסטורית שהלכה והתפתחה בין ארצות הברית לישראל. הם לוקחים אותנו דרך מסע המתחיל בביטויים מוקדמים של תמיכה בחלום המולדת היהודית, ועד לברית האיתנה והבלתי מעורערת הקיימת כיום. נאומים אלה משמשים עדות לתמיכתה המתמשכת של ארצות הברית במטרה הציונית ובמדינת ישראל, ואף נאומו האחרון של ביידן ייכנס לפנתאון של הנאומים המכוננים, שמבטאים את השותפות החזקה בין שתי המדינות.