בעקבות הרבש"צית הראשונה שהצילה את קיבוץ ניר-עם: 5 מעשי גבורה של נשים בתנ"ך

סיפורה של ענבר ליברמן, הרבש"צית הראשונה, שהצילה את קיבוץ ניר עם בזכות תושייתה ואומץ ליבה, כבר נודע ברבים. ענבר, למעשה, היתה הראשונה באירוע המחריד, שקלטה שיש חדירה ליישוב. היא מיהרה והקפיצה את כיתת הכוננות, חילקה תפקידים, ארגנה מארבים, והצליחה, יחד עם שותפיה, לגרש את כל המחבלים משערי הקיבוץ – 25 במספר. סיפורה מצטרף לסיפורים נוספים על נשים רבות שהצטרפו למאמצי הלחימה וההצלה במלחמה הנוכחית. בתנ"ך ישנם סיפורים רבים על נשים גיבורות שגילו אומץ, תושייה, עורמה ותחבולה, והביאו רווח והצלה לעמן. הבאנו כאן 5 מהם.

א. מנהיגות וכריזמה –  דבורה אשת לפידות

בימי שפוט השופטים, לפני כמה אלפי שנים, לחץ את ישראל ביד קשה יבין מלך כנען, שמלך בחצור שבצפון הארץ. דבורה הייתה שופטת (תפקיד שפירושו אז היה הנהגה רוחנית ומדינית כאחת), שישבה סמוך לבית אל – הרחק הרחק דרומה ממרכז שלטונו של יבין. לא בטוח שהרגישה את עולו ושעבודו באופן ישיר. אף על פי כן, פעלה כדי לגייס מספר שבטים שיעלו צפונה להילחם עם יבין ושר צבאו האימתני סיסרא – ביטוי ליכולת ליצור סולידריות וערבות הדדית בין שבטי ישראל. היא מזמינה אליה את ברק, שר הצבא, ומורה לו שייצא בראש הלוחמים, אך הוא מתנה את הדבר בכך שתבוא עמו. המלחמה הייתה מלווה גם בעורמה ותחבולה – הכוחות של ישראל מתמקמים על הר תבור, ומושכים אליהם את גייסותיו של סיסרא שמגיעים מצפון, כדי לגרום להם להיתקע בבוץ של נחל קישון שבאמצע – מה שמעניק לישראל את ההזדמנות לרדוף אחריהם בחזרה ולהניס אותם. דבורה מכונה 'אשת לפידות' – כינוי שיש המפרשים אותו באופן שהייתה זריזה ונחרצת כמו לפיד אש.

ב. עורמה ורכות – יעל אשת חבר הקיני

כשברק פונה אל דבורה, כאמור, ומבקש ממנה להצטרף אליו למלחמה, היא מסכימה לחבור אליו, אך מזהירה אותו שהוא לא זה שיזכה בקרדיט על הריגת שר הצבא סיסרא: "כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ – כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת סִיסְרָא". אותה אישה עליה מדברת דבורה לא הייתה היא עצמה, כך מתברר בהמשך, אלא אישה שכלל אינה מבנות ישראל. כאשר סיסרא נמלט משדה הקרב הרטוב, הוא מצא מנוחה אצל יעל "אשת חבר הקיני" – שבט שישב בארץ ישראל. לקינים, כפי הנראה, היו יחסים טובים עם ממלכתו של יבין מלך חצור, ועל כן סבר סיסרא שמצא מקלט בטוח. הוא ביקש מיעל מים, אך היא השקתה אותו חלב, והוא נרדם באוהלה, שאנן ובוטח ולא חושד בכלום. אז, נטלה יעל את יתד האוהל בידה, תקעה בראשו של האיש הישן – והוא מת. כך נחלו בני ישראל את הניצחון המוחלט על כובשיהם.  

ג. אי ציות נועז – המיילדות העבריות

שתי הנשים הבאות אמנם לא השתמשו ברמחים ובחרבות, או יצאו בראש צבא גדול, אבל ביטאו גבורה מסוג אחר. אנו חוזרים אחורה בזמן לימי השעבוד הארוך של בני ישראל במצרים. על אף עוצמת השעבוד ועבודת הפרך בה רדו המצרים בישראל – המשיכו בני ישראל לפרות ולרבות במאד מאד. ריבויים המתמיד עורר את אימתו של פרעה מלך מצרים ושל שריו, לכן הורה להרוג כל בן שיוולד. למרות הגזרה, "המיילדות העבריות" סירבו לבצע את המעשה האכזרי, אף על פי שהפעולה העמידה אותן בסכנה. יש אומרים שאותן מיילדות היו מבנות ישראל ולכן נקראו "עבריות", ויש אומרים שהיו מצריות ונקראו "עבריות", כי היו מיילדות את העבריות. כשפרעה ניסה לחקור אותן, ולהבין כיצד ייתכן שעדיין ישנם תינוקות שנשארים בחיים, המציאו תירוץ ואמרו, שבנות ישראל אינן קוראות למיילדות – הן יודעות ליילד את עצמן: "בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ". לכן, אין להן מה לעשות בנידון. תירוץ שאיתו, כנראה, לא הצליח פרעה להתמודד.  

ד. שר צבא ללא ראש – יהודית בת מררי

הסיפור הבא אינו מופיע בתנ"ך, אלא ב'ספרים החיצוניים' (ספרים עתיקים שלא נכנסו לתנ"ך) ומוזכר במדרשים. הוא התרחש בתקופה של התנגשות בין אימפריות גדולות בעת העתיקה – בבל ומדי. נבוכדנצר, מלך בבל, רצה לגייס את כל עמי האזור, כדי שיעזרו לו נגד צבאות מדי החזקים, אך הוא לא זכה בהיענות רבה. בזעמו, שלח את שר צבאו, הולופרנס, להביא את נקמתו לכל העמים שסירבו להצטרף אליו. גם לישראל הגיע הולופרנס, וצר על ערי בנימין, עד שהביא את בני ישראל לסף כניעה. אישה בשם יהודית בת מררי, שמאסה ברודנות של אותו בבלי, נכנסה למחנה האויב והתחזתה כמי שנכנעה ומאמינה שהניצחון בידיו של הולופרנס. בשל יופייה הרב קירב אותה הולופרנס. הוא הזמין אותה למשתה, שם שתו יחד יין רב והשתכרו. כשהיו לבד, והוא היה שיכור ורדום, שלפה יהודית את חרבה וערפה את ראשו. היא הביאה את הראש למחנה ישראל, והכינה את כולם לצאת למערכה נגד הבבלים מהר – לפני שישימו לב שלמנהיגם כבר אינו בין החיים.

ה. עזות מצח מסוכנת – אסתר המלכה

הסיפור האחרון שנביא כאן, אף הוא אינו כולל גבורה במובן הפיזי שלה, אלא גבורה במובן של עורמה, תחבולה, ומעשה נועז הכרוך בסכנה – סיפורה של גיבורת מגילת אסתר. המגילה פותחת בסיפור על אחשוורוש, מלך פרס, שהורג את אשתו ושתי, אחרי שזו סירבה לציית לגחמותיו. אחשוורוש חיפש בכל הממלכה אישה אחרת, ולבסוף מצא את אסתר, מבנות ישראל (שהסתירה את זהותה), בה התאהב. כאשר מקורבו של אחשוורוש, המן הרשע, קיבל אישור לבצע את זממו – "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים - מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" – מבינה אסתר שעליה לעשות מעשה, ושלא לחינם הגיעה למעמדה. היא מסתכנת בחשיפת זהותה היהודית, והולכת אל המלך, על אף שלא נקראה אליו – מעשה שאין לעשותו, ומנוגד לחוק המפורש. היא מסתכנת בכך שתסיים את חייה כמו ושתי, שגורלה בא עליה משום שהפרה את צו המלך. לבסוף, נושאת אסתר חן בעיני אחשוורוש, ומושיעה את ישראל.   

גבורה פיזית ומנטלית, עורמה ותחבולה, אומץ לב וסכנה – טמונים ומופיעים כולם בסיפורי הגבורה של נשות התנ"ך שהבאנו, וממשיכים לאפיין מעשי גבורה רבים נוספים, שנחשפים יום אחר יום, בימים קשים אלו.