מה מזכיר לי המחבל הפלסטיני שצלצל להוריו בשמחה, והודיע להם שרצח 10 יהודים?

בדרך כלל ילדים מצלצלים לאמא כדי להגיד שקיבלו ציון טוב במבחן, או שמשהו משמח או חשוב קרה. בהקלטה שפרסמה מדינת ישראל לפני יומיים, מחבל פלסטיני מצלצל להוריו בעזה בהתרגשות וחגיגיות, להודיע שהרג יהודים. "הבן שלך גיבור!", הוא צועק לאמא שלו, וגם מספר שוב ושוב ששלח להם תמונות בווטסאפ, מהזירה בקיבוץ מפלסים.

אין לי כוונה להיכנס לתיאורי זוועות, וגם לא לשטניות הרצחנית של אויבינו שנחשפת כאן, רק לאמת העמוקה שהמחבל הזה מגלה לנו, מזכיר לנו: "הרגתי עשרה יהודים", הוא אומר למשפחתו, שוב ושוב. לא ימנים ולא שמאלנים, לא אשכנזים ולא ספרדים. הוא לא בדק את הפתק שהם שמו בקלפי. לא אכפת לו אם זו חילונית מקיבוץ בארי, חרד"לניק מזוקן מכרם שלום, או חרדי ישיש מאופקים. "הרגתי עשרה יהודים".

בפרשת השבוע, "לך לך", אברהם אבינו מופיע לראשונה על בימת ההיסטוריה. היהודי הראשון, וגם הראשון שמגיע לארץ ישראל, ומקבל הבטחה שבניו יהיו לעם שיש לו תפקיד עצום בעולם הזה.

המסע שלו הוא המסע המשותף שלנו, שממשיך עד היום.

לפעמים, דווקא האויבים מזכירים לנו שהתבלבלנו בדרך, מזכירים לנו את האמת הפשוטה הזו, מזכירים לנו מי אנחנו ומה בכלל הסיפור.