אחרי 1,000 שנה של היסטוריה מפוארת - הגיע צו גירוש חסר רחמים

שנת 1492 ידועה בהיסטוריה בעיקר בשל אירוע רב-משמעות אחד: הפלגתו של קולומבוס להודו, במסגרתה הוא אמנם לא הגיע להודו, אבל כן גילה את אמריקה.

בהיסטוריה היהודית, השנה הזו מצוינת באותיות שחורות קודרות. זוהי שנת גירוש היהודים מספרד. יומנו של קולומבוס מתחיל במילים: "באותו חודש שבו הוד מלכותם הוציאו את הצו לגרש את כל היהודים מהממלכה ושטחיה, באותו חודש הם נתנו לי את ההוראה לצאת עם מספר מספיק של אנשים במסע אל הודו". הוא מציין שיצא לדרך חמישה ימים אחרי המועד האחרון לעזיבת היהודים את ספרד. הוא לא יכול היה להפליג מוקדם יותר: הנמלים היו מלאים במגורשים ובמטלטליהם.

בימים בהם אנחנו למדים ש'שלום כלכלי' לא עובד, ושאויבינו בהחלט מסוגלים ליזום מלחמה שאינה משתלמת להם - רק מתוך שנאתם אלינו, מן הראוי להיזכר שאין מדובר בתקדים היסטורי. גירוש היהודים מספרד היה טעות קשה עבור האינטרס הספרדי. יותר מכך, המלך והמלכה שחתמו על הצו היו מודעים לכך. המלכה איזבלה, במיוחד, הייתה ידועה כשליטה הבקיאה בכלכלה וחרדה לגורלה הפיננסי של הממלכה. ובכל זאת, הקנאות הדתית ושנאת היהודים גברה על טובת המדינה.

בתוך שנה, כ-175,000 יהודים עזבו את ספרד, והותירו מאחור מדינה שהשתנתה לנצח. אלה שנשארו נאלצו לוותר על אמונתם ולהמיר את דתם, לפחות כלפי חוץ, לנצרות. גירוש היהודים הוביל לאובדן של חלק ניכר מאנשי המקצוע המוכשרים של ספרד, והייתה לו השפעה הרסנית על כלכלת המדינה. מרכזים יהודיים בולטים, כמו טולדו, איבדו את הונם התרבותי והאינטלקטואלי. יתרה מכך, מדינות שקלטו את הגולים היהודים ראו, בדרך כלל, עד מהרה רווח כלכלי מכך – כזה שאפשר להם להתחרות עם ספרד בהצלחה. כפי שהעיר באיזיט השני, סולטן האימפריה העותומנית באותם ימים: "וכי הם קוראים לפרדיננד נסיך חכם, בזמן שהוא מרושש את ממלכתו ומעשיר את זו שלנו?". אולם, למרות שספרד קיבלה את עונשה על אכזריותה כלפי תושביה היהודים, בטווח הקצר הגירוש היה קטסטרופה מטלטלת עבור הקהילה הספרדית, שהיוותה חלק נכבד מיהודי אותה תקופה.

יותר מאלף שנות היסטוריה

היסטוריונים מאמינים שיהודים התיישבו בחצי האי האיברי עוד במהלך התקופה הרומית, הרבה לפני הפלישה הוויזיגותית. בתקופה זו נהנו היהודים מחופש יחסי ואוטונומיה, ועסקו במקצועות שונים, לרבות מסחר, רפואה וחקלאות. תחת השלטון הויזיגותי שהגיע לאחר מכן, התמודדו היהודים מדי פעם עם רדיפות, במיוחד כשהנצרות הפכה לדת השלטת. למרות זאת, הקהילות היהודיות המשיכו לשגשג.

בשנת 711, כוחות מוסלמים מצפון אפריקה פלשו לחצי האי האיברי והקימו שלטון אסלאמי. תחת השלטון האסלאמי, הידוע בשם הח'ליפות האומיית של קורדובה, נהנו היהודים מתור זהב. הם קיבלו מעמד מוגן והורשו לעסוק בדתם, לעסוק בעיסוקים אינטלקטואליים וכלכליים שונים, ולתרום לתרבות הפורחת של אל-אנדלוס, כפי שהייתה ידועה הטריטוריה המוסלמית בחצי האי האיברי באותם ימים.

הקהילה היהודית בספרד הגיעה לשיאה במהלך תור הזהב של אל-אנדלוס, שנמשך מהמאות ה-9 עד ה-11. חוקרים יהודים, פילוסופים, משוררים ומדענים, תרמו תרומות משמעותיות לתחומי הפילוסופיה, הרפואה, המתמטיקה והספרות.  בהמשך, עם זאת, הקהילה היהודית התמודדה עם אתגרים עם עלייתן של שושלות אלמורוויד ואלמוחד, שהיו קנאיות יותר לדת האיסלם ורדפו לא-מוסלמים. יהודים רבים התאסלמו כדי להימלט מרדיפות, אך המשיכו לקיים בסתר את מצוות היהדות.

מצבם של היהודים הפך מעורער עוד יותר בעקבות הרקונקיסטה, הכיבוש מחדש של חצי האיברי על ידי הנוצרים. בסוף המאה ה-15 הגיע התהליך הזה לסיומו: ספרד כבשה את המעוז המוסלמי האחרון בגרנדה, וכל המחוזות הספרדים התאחדו תחת שלטונם של המלך פרדיננד מארגון והמלכה איזבלה מקסטיליה, שכזוג מלכותי נשוי היו ידועים בכינוי 'המלכים הקתוליים'.

כחלק מאדיקותם הקתולית, פרדיננד ואיזבלה ייסדו בשנת 1478 את האינקוויזיציה, מוסד שנועד להלחם בכופרים בתוך הכנסייה ולשמור על 'הטוהר המוסרי' של הקהילה הקתולית. בראש האינקוויזיציה עמד תומאס דה טורקמדה, נזיר שמונה על ידי המלך והמלכה לאינקוויזיטור הראשון. טורקמדה, ששמו נחרט בהיסטוריה כמילה נרדפת לאכזריות מופלגת, הצליח לשכנע את המלך והמלכה לגרש את יהודי ספרד, למרות הנזק הכלכלי שייגרם מכך, כדי למנוע מהם 'להשפיע לרעה' על אחיהם היהודים שכבר המירו את דתם לנצרות תחת עול הרדיפות הבלתי פוסקות.

צו אלהמברה

בשנת 1492 פרסמו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה את צו אלהמברה, צו מלכותי שחייב את גירוש כל היהודים ממחוזות הממלכה. הנחיה גורפת זו חייבה את יהודי ספרד, שמנו אז כ-300,000 איש, להמיר את דתם לקתוליות, או לעזוב את מולדתם בת אלף השנים בתוך ארבעה חודשים. הצו יצר אווירה של כאוס, כאשר משפחות יהודיות מיהרו לחסל את נכסיהן, לפנות את בתיהם ועסקיהם, ולהתכונן לעתיד לא ברור.

הזמן הקצר שניתן ליהודים על מנת להתארגן ליציאה פגע קשות ביכולתם לקחת עמם רכוש מחוץ לספרד. מאחר שהשוק היה רווי במוכרים, יהודים לא הצליחו לקבל מחיר הוגן על רכושם. בנוסף, נאסר עליהם להחזיק כסף וזהב, מה שהקשה עוד יותר על הוצאת רכוש מהמדינה.

הגירוש הפך עד מהרה לשרשרת של טרגדיות. בימים האחרונים לפני מועד העזיבה שננקב בצו, התפשטו בספרד שמועות שיהודים העומדים לעזוב את המדינה בלעו זהב ויהלומים כדי לקחתם איתם, ויהודים רבים נרצחו על ידי עבריינים שקיוו למצוא את הזהב והיהלומים בקיבותיהם. קברניטים ספרדים ניצלו את מצוקתם של המגורשים, גבו מהם סכומי עתק תמורת ההפלגה לנמל מבטחים – ואז השליכו אותם מהסיפון בלב ים.

היהודים הרבים שנמלטו לפורטוגל השכנה חשבו תחילה שמצאו מנוחה, אך תוך שנים מעטות גורלם השתנה כליל. ב-1496 מלך פורטוגל נשא לאישה את ביתם של מלך ומלכת ספרד, ונענה לתנאי שלהם לנישואים: לנקות את ארצו מיהודים. מאחר שלא רצה לספוג את המכה הכלכלית שספגה ספרד, הוא לא גירש את היהודים, אלא כפה עליהם באכזריות המרת דת המונית. כדי להקשות עליהם להתנגד, נחטפו אלפי ילדים יהודים מבתיהם והוטבלו בכוח לנצרות.

סוף שהוא התחלה

גירוש ספרד היווה טרגדיה גדולה לעם היהודי. יהודים רבים נספו בעקבותיו, ועוד רבים שנותרו מאחור אבדו לעם היהודי בעקבות המרת דתם לנצרות. על אף שחלק מהאנוסים הצליחו לברוח מחצי האי האיברי עם השנים, חלק גדול מהם נטמע באוכלוסיה הכללית ואיבד קשר ליהדות.

אולם, כמו בצמתים מכריעים רבים לעם היהודי, הגירוש הביא עימו גם חיים מחודשים וברכה ליהדות התפוצות. בני המזל בקרב המגורשים הצליחו להגיע לטורקיה, לאיטליה, לצפון אפריקה ולארצות נוספות. בכל מקום הם נודעו עד מהרה בשם 'ספרדים', כינוי שעד אז היה ייחודי ליהודים שאכן התגוררו בפועל בספרד. המגורשים הגיעו לקהילות יהודיות קטנות יחסית עד אז, ותרמו להן מהמסורת העשירה, הידע והעשייה שאפיינו אותם. השפעת יהדות ספרד ניכרת עד היום בצאצאי אותן קהילות.

התחלנו עם קולומבוס, ונסיים גם איתו. באותה שנה בה הסתיימה רשמית ההיסטוריה המפוארת של היהודים בספרד, התגלתה כאמור אמריקה. בצוות המלחים של קולומבוס היו כמה יהודים אנוסים, וחבלי הארץ החדשים היו עד מהרה יעד ליהודים אנוסים שחפצו לשוב ליהדות. לימים, הקהילה היהודית הראשונה בארצות הברית תהיה של יהודים יוצאי ספרד, ועם השנים תהפוך המדינה החדשה למרכז היהודי הגדול השני בעולם, לצידה של ישראל. כך, שנת 1492 הייתה לא רק השנה שבה נסגר פרק אחד בהיסטוריה היהודית: באותה שנה ממש נוצרו התנאים לכתיבת פרק משמעותי חדש בתולדות עם ישראל.