מה שאלה רומי בת ה-6 את משטרת ישראל, לאחר שחמאס רצחו את שני הוריה?

בתוך ים העדויות, הסרטונים והתמונות שממשיכים להציף אותנו מאז שמחת תורה, יש כאלה שלא רק שוברים את הלב, אלא גם כותבים את עצמם על השברים באותיות של אש, צורבים זיכרון שלעולם לא נוכל להדחיק. עבורי, אחד מהתיעודים הללו היה הסרטון שפורסם בסוף השבוע, ובו מתועד חילוצן של בנות משפחה סוויסה משדרות על ידי שוטרי משטרת ישראל.

יריות בשדרות - הסיפור של משפחת סוויסה

אודיה ודולב סוויסה ז"ל, תושבי שדרות, נסעו ברכבם באותו בוקר ביחד עם שתי בנותיהם, רומי בת ה-6 וליה בת ה-3. באחת הכיכרות ארבו להם מחבלי חמאס, ירו לעבר המכונית והרגו את האב. האם, אודיה, נסעה הלאה עם הבנות לעבר תחנת המשטרה בתקווה לקבל שם עזרה, אולם קרוב לתחנה נורתה גם היא מטווח אפס ונרצחה.

רומי התחבאה עם אחותה ליה עד שהגיעו אל הרכב שוטרים, שבסרטון נראים מדווחים בקשר על הרוגה – אמן של שתי הילדות. רומי נשמעת צועקת נואשות: "בבקשה, אל תירו!". השוטרים מרגיעים אותה: לא יורים, אנחנו משטרה.

מדים של שוטר ובכל זאת נשאלת השאלה

ואז שואלת רומי, בקול מלא תקווה, את השאלה שוברת הלב של ילדה שראתה מחבלים כובשים את עירה ורוצחים את הוריה, מבלי שאיש יבוא לעזרתם: "אתם של ישראל?".

"כן", הם עונים לה. והיא, ילדה קטנה בעצמה, מסבירה להם: "יש לי פה תינוקת".

רומי וליה ניצלו. השוטרים חילצו אותם בבטחה. אבל הסרטון של הילדה הקטנה, שאיבדה את הוריה לנגד עיניה, ובתוך זאת הבינה שעליה לשמור על אחותה הקטנה עד שיגיעו מחלצים, כנראה יהפוך לאחת מאותן כתובות אש על הזיכרון שלנו, מותיר רושם שלא ימחה.

לא רק הטרגדיה המשפחתית וגבורתה של רומי הקטנה מבטיחות את הזיכרון. השאלה התמימה בנימה מתחננת: "אתם של ישראל?", שוברת את הלב בכל פעם מחדש כשצופים בסרטון. האם זו אינה השאלה המשמעותית ביותר עבור כולנו, כרגע?

בימים הקשים האלה, לא חשוב לנו מי בדיוק האחרים. לא חשוב מאיפה באו. לא חשוב למי הם מצביעים. לא חשוב במה הם מאמינים. רק דבר אחד חשוב עד כדי קריטיות: אתם של ישראל? הלנו אתה, אם לצרינו?

אנחנו חיים בדור שמקדש את האינדיבידואליות. אנחנו אמורים לטפח את הייחודיות שלנו, לזהות בעצמנו את האדם הנבדל מהחברה, המיוחד, השונה, הצבוע בגוונים שאין להם דומה. כחלק מהמגמה הזו, אנחנו משלמים מחיר בהפחתת החשיבות של המסגרות הקהילתיות. הנוחות שלי לפני הרגלי הקהילה. הטובה שלי לפני טובת העם.

לנו, בעם ישראל, האינדיבידואליות הזו אף פעם לא עובדת עד הסוף. גם אם נראה לנו שאנחנו שם, שאנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כבני אדם פרטיים לפני שאנחנו חושבים על עצמנו כישראלים או כיהודים, בעת חירום לאומית חלקי הפירמידה מסתדרים כהרף עין בצורה אחרת. פתאום, הבסיס הגדול שקודם לכל הוא הזהות היהודית שלנו. קודם כל, אנחנו של ישראל.

אנחנו של ישראל, ולכן יותר מ-300,000 ישראלים חזרו לארץ מאז פרוץ המלחמה; חלקם כדי להלחם למען עמם ומולדתם, אבל רבים פשוט כדי להיות כאן, להצהיר בנוכחות שאכן, הם של ישראל. אנחנו של ישראל, ולכן רבים מאיתנו מזניחים עסקים וקריירות ומקדישים את עצמם להתנדבויות וליוזמות חברה אזרחית קריטיות. לא למענם, אלא למען המדינה. אנחנו של ישראל, ולכן כולנו קמים בבוקר והולכים לישון (אם מצליחים לישון) עם מעקב צמוד אחרי הלחימה, ותפילות לוהטות, ודופק שלא מצליח להרגע.

באחת מנבואות ישעיהו על אחרית הימים, זמני הטוב והשלום שעוד יבואו לנו, מתאר הנביא את העם שיישאר אז כך: "זה יאמר להשם אני, וזה ייקרא בשם יעקב...ובשם ישראל יכנה". אחד הפירושים לכך הוא, שהנבואה מדברת על מצב שבו אנשי העם כבר לא מציינים את שמותיהם הפרטיים. הם פשוט בוחרים 'ובשם ישראל יכנה'. בני ישראל יכנו את עצמם בשם ישראל. זה יהיה הדבר החשוב ביותר בהצהרת זהותם.

זהות ישראלית

רומי הקטנה שאלה "אתם של ישראל?", השוטרים הבטיחו לה שכן. ומאז אותו יום נורא, יום-יום המציאות מציבה לנו אותה שאלה, ואנחנו מספקים לה אותה תשובה. אנחנו של ישראל. לפני הכל ואחרי הכל, זה השם שלנו. זו זהותנו.