חניכים יקרים, סליחה שפקפקתי ביכולות שלכם

כשהייתי מחנך כיתה ו', באחד השיעורים דיברנו על כך שאנחנו הולכים לעשות טיול שנתי ללא הסמארטפון. אחד התלמידים הצביע ואמר בפנים חיוורות:

"מה? נהיה בשטח בלי סמארטפון? נשתגע! עזוב אותך המורה, נראה לי אני מוותר על התענוג".

למחרת ניגש אליי תלמיד אחר ואמר לי שהוא חייב לדבר עם אמא שלו.

"מה קרה?", שאלתי.

"הראש כואב לי...".

ניסיתי להיזכר מה עשינו כשהיינו בגיל של הילדים האלו כשהראש כאב לנו. חשקנו שפתיים והמשכנו את החיים, זה מה שעשינו...

פתאום הרגשתי תחושה מוזרה כזו של חשש: איך אלוהים, איך הדור הפריך והשביר הזה יוכל להתמודד עם מלחמות?

איך הדור, ששקוע עד ראשו בסמארטפון, ומזיז את הראש רק בשביל לנשום ולאכול משהו, יוכל להתמודד מול מצבי לחץ ואיומים, שדורות אחרים אכלו בלי מלח?

אתם רואים מישהו מהאבות המייסדים של המדינה מבקש נואשות לדבר עם אמא שלו בגלל כאב ראש? כאילו, ככה אתם רוצים לנצח במלחמה?

ומה נראה לכם, שאבותינו ייבשו את הביצות עם סיבים אופטיים ואייפד שמחובר להם באינפוזציה לווריד?

אלא מסתבר, שלחיים, כמו לחיים, יש את התוכניות שלהם:

מפרוץ המלחמה לא מפסיקים להגיע הסיפורים מסמרי השיער, מעשי גבורה בלתי נתפסים, ורגעים אנושיים מפעימים כמו זה, שסיפר הרב אילעאי עופרן:

"אתמול בערב, נוצרה הזדמנות להתחיל איזשהו סבב של יציאות קצרות הביתה.

ניגשתי לאחד החיילים שלי ואמרתי לו שיצא. הוא אמר לי: "אני בסדר. אשתי והילדים מרגישים טוב בינתיים. שים אותי בסוף הסבב", והצביע על חבר אחר בצוות שלנו, שלדעתו זקוק יותר ליציאה להתרעננות בבית.

ניגשתי לאותו בחור והצעתי לו לצאת, אבל הוא ענה: "מה פתאום. אני רווק, אין לי אשה וילדים שמחכים לי בבית. שים אותי אחרון", והציע שהחייל השני, זה שדיברתי איתו רגע קודם, יצא במקומו.

לא משנה מי יצא בסוף, אבל נראה לי שכמו באגדה המפורסמת - באמצע הדרך בין שני האחים האלה, יבנו את בית המקדש...".

וחשבתי, שקודם כל, אנחנו חייבים, יותר נכון אני חייב, לבקש סליחה ענקית ומיוחדת מהדור הזה, של הילדים שלנו. הדור שחשבנו שהרוח שלו חזקה כמו קלקר, והוא הראה והוכיח שוב ושוב שהיא דווקא עשוייה מפלדה.

ואולי כדאי וחשוב להביא לכאן את דבריה של סיון כהן, שתמצתה את כל העניין בצורה כל כך מזוקקת ומדוייקת:

"אמרו שזה דור מפונק. דור של מסכים. דור שאיבד ערכים. דור שעסוק רק בעצמו.

אז הדור הזה לא נופל מהדור ההוא של תש"ח.

איזה סיפורי גבורה מגיעים מהשטח. איזה אומץ. מחויבות. נחישות ותבונה.

לוחמים ולוחמות שהם הגאווה והתקווה שלנו. הדור הזה ישקם כאן את ההריסות. להצדיע בדום מתוח. עם ישראל חי!".

בכל שנותיי לא ראיתי כל כך הרבה מזימים חברתיים, יצירתיים וגבוהים כמו שפתחו כאן בשבוע האחרון.

בכל שנותיי לא הייתי כל כך גאה, ובעיקר אופטימי, נוכח הרוח הזו, המיוחדת, הזקופה וחדורת המטרה. הרוח שלא רואה בעיניים ושואגת "אחרי!".

סליחה ומחילה דור יקר, סליחה שפקפקנו בך!

סליחה שלרגע אחד התבלבלנו, ולא הבנו איך תמשיך לשאת בעוז את לפיד הקיום של העם היהודי.

לך בכוחך זה והושעת את ישראל!