בעקבות כיתור עזה: 5 מקרים של לוחמת מצור בהיסטוריה היהודית

במסגרת הסבבים מול עזה, ובפרט במסגרת מלחמת שמחה תורה המתמשכת, עומדות בפני מדינת ישראל מספר אפשרויות צבאיות. לצד כניסה קרקעית, הפצצה מהאוויר וסיכולים ממוקדים, ישנה גם האפשרות להטיל מצור על עזה. כלומר, למנוע מלהכניס אליה דלק. דיונים רבים מתקיימים על היתרונות והבעיות של שיטה זו, אבל אלו אינם חדשים. מצור היא שיטת לחימה עתיקה, ששימשה צבאות רבים מהעת העתיקה ועד ימינו. גם בהיסטוריה של עם ישראל ישנם מקרים רבים של מצור, בין אם זה מצור שנעשה נגד היהודים, ובין אם הוא נעשה על ידיהם כנגד אויביהם. במאמר זה חזרנו ל-5 מקרים של מצור בהיסטוריה של עם ישראל, שכל אחד מהם חושף היבט מעניין ומעורר מחשבה סביב הטקטיקה העתיקה.

א. ריגול, מודיעין וקול רעש גדול

אחרי 40 שנה של הליכה במדבר ממצרים לארץ ישראל, חצו בני ישראל את נהר הירדן ונכנסו לארץ המובטחת, מוכנים לקראת הקרב הראשון מעבר לנהר. הקרב על העיר יריחו, המוקפת חומה בצורה, לא יכול היה להתבצע בצורה של הסתערות ישירה, והצריך שימוש ביותר מטקטיקה מתוחכמת אחת. עוד לפני שחצו בני ישראל את הירדן, התגנבו מרגלים לתוך העיר כדי להבין כיצד היא נראית מבפנים, ולשמוע על הלך הרוח והמורל של היושבים בה. אחרי שחצו את הירדן נסגרה יריחו לחלוטין בפני כל אורח – "וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא". בני ישראל צרו על העיר במשך 7 ימים, עד שלבסוף הפילו את חומותיה בקול רעש גדול: "וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר". לצד הטקטיקה של המצור, גם שימוש ברעש חזק הוא שיטה שצבאות שונים השתמשו בה לעיתים, על מנת ליצור בהלה ואימה במחנה האויב.

ב. גם משא ומתן יכול להיות פתרון

לא כל מצור נגמר בכיבוש והשמדה של העיר הנצורה. לפעמים, הידברות ושיתוף פעולה יכולים לפתור את הקונפליקט. בימים בהם מלך דוד בישראל, הכריז נגדו מרד אדם בשם שבע בן בכרי. אחרי שדיכא דוד את המרד של בנו אבשלום, הוא שם פניו לחזור לירושלים כדי לשוב ולמלוך, אבל מתנגדיו ניסו למנוע זאת. "וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר" מסופר על שבע בן בכרי, "וַיֹּאמֶר: אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי. אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל". מי שבסופו של דבר יוצא לדכא את המרד, היה יואב, שר צבאו של דוד. יואב רדף אחרי שבע בן בכרי, שנמלט אל תוך עיר בשם "אבל בית מעכה". יואב ארגן מצור על העיר והכין את כוחותיו לכבוש אותה, והם החלו לפרק את החומה שסביבה. אולם, אז יצאה מן העיר "אישה חכמה" ששמה לא מוזכר, ושכנעה את יואב להניח לעיר. "אָנֹכִי, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתָּה מְבַקֵּשׁ, לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל-לָמָּה תְבַלַּע, נַחֲלַת ה'!". יואב מושפע מדבריה ומסתייג: "חָלִילָה חָלִילָה לִי, אִם-אֲבַלַּע וְאִם-אַשְׁחִית". הוא מסביר לה שכל רצונו הוא בשבע בן בכרי המורד. על כך עונה לו האישה שמבוקשו יינתן: "הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה" – וכך אכן קרה. כך ניצלה העיר הנצורה מהשמדה.

ג. עיקוף, הטעיה, הסחה

קרב נוסף שכלל מצור, יכול ללמד אותנו עוד כמה טקטיקות מעניינות. זה הקרב של שלושת המלכים נגד מלך מואב. באותם ימים, כמה וכמה דורות אחרי דוד המלך, כבר הייתה ארץ ישראל מפוצלת לשתי ממלכות – ממלכת ישראל וממלכת יהודה. ממלכת מואב הייתה נתונה לשליטתה של ממלכת ישראל, שכבשה אותה מספר שנים קודם לכן. כאשר מישע, מלך מואב, החליט למרוד ולהוציא את עמו לחופשי, גייס מלך ישראל את מלך יהודה שותפו, שנענה לו בחפץ לב: "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ". כמו כן, בא איתם בעל ברית נוסף – מלך אדום, שגם לו היה אינטרס במלחמה הזאת. יחד הם יצאו להילחם במלך מואב כדי לדכא את המרד שלו. עוד בדרכם אליו השתמשו בטקטיקה של הטעיה. במקום להגיע אליו בדרך הישרה, דרך נהר הירדן, הגיעו אליו בדרך עקיפה מדרום, דרך מדבר אדום, כדי להפתיעו. אחרי שחנו סמוך לנהר המקיף את מואב המבוצרת, החלו לצור על העיר. כאן התקיימה פעולת הטעיה נוספת – ואפילו בלי כוונה. עם שחר, כשעמדה השמש בזווית מסויימת, נראו מי הנהר אדומים. הדבר גרם למואבים לחשוב שאויביהם הרגו זה את זה ודמם ממלא את הנהר. "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם". לכן, ניגשו אל הנהר שאננים ולא מוכנים, ושלושת המלכים עם צבאותיהם המתינו להם ותקפו אותם.

מה שסיים את המלחמה היה מעשה מוזר ואיום שהתבצע על ידי מלך מואב המותקף – הוא הקריב את בנו לעולה מעל חומת העיר. שלושת המלכים הפסיקו את הקרב באותו רגע וחזרו לארצותיהם. מה היה במעשה הדרמטי והמזעזע של מישע, שגרם להפסקת המלחמה? הדבר נשאר בגדר חידה, שפרשנים רבים מתחבטים בה עד ימינו.

ד. לשרוף את אסמי התבואה

מטרתו של מי שעושה את המצור היא להחליש את האויב ולהכניעו. כל עוד לנצור יש אספקה של מזון, יהיה קשה להכניע אותו. לכן כל כך מוזר לחשוב על מקרה בו דווקא הקבוצה הנצורה תהיה זו שתפגע באספקה של עצמה – אבל זה בדיוק מה שקרה במצור על ירושלים, שהוביל לחורבן בית המקדש השני. מי שביצעו את המצור היו הרומאים, שהרבו להשתמש בטקטיקה זו. גם בארץ ישראל הם השתמשו בה רבות, והאירוע הדרמטי ביותר היה המצור על ירושלים. מה שהיה כל כך מפתיע ומזעזע במצור היה, שהקרבות הפנימיים בין הקבוצות השונות בישראל המשיכו כמו קודם ואפילו החריפו. קבוצות שונות של קנאים נלחמו זה בזה על האופן בו יש להילחם ברומים, ועל מי יוביל וינהיג את המרד. מאבקים אלו הגיעו לשיאם הטרגי לאחר שהחלה שריפת אסמי התבואה – האספקה שהייתה יכולה לסייע ליהודים להחזיק מעמד במצור המתמשך. "מקדש שני מפני מה חרב?", אמרו חכמים: "מפני שהייתה בו שנאת חינם" – והיא זו שסללה את הדרך לאויבים הממתינים על החומות.

ה. גבורתו של הנצור

אחרי שהחריבו הרומאים את הבית, הובלו רבים מהעם היהודי לגלות, נמכרו לעבדות, וכל זהבם ורכושם נלקח שלל. אולם, נותרו מספר מוקדי התנגדות שהתמידו במרד גם אחרי שנפלה ירושלים. האימפריה הרומית חששה גם מפני מוקדים אלו, למרות שהיו קטנים, ושלחה כוחות גדולים כדי לדכא את המרד. אלו שנותרו אחרונים היו המורדים של מצדה המשקיפה על ים המלח, שעמדו במרים עוד זמן ממושך. הרומאים הטילו מצור כבד על אנשי מצדה והקדישו משאבים רבים כדי להפילה. מנקודת מבט היסטורית, מהווה מצדה סיפור גבורה מעורר השראה. היהודים שעמדו על המצדה העדיפו למות מתוך בחירה, כבני חורין על אדמתם, מאשר להימכר לעבדים על אדמה זרה, לאויב המר והשנוא עליהם. הדברים באים לידי ביטוי בנאומו המפורסם של מנהיג המרד, פנחס בן יאיר, שאמר "כי צדקה עשה איתנו אלוהים בתת-בידנו למות מות גיבורים בני-חורין". ההיסטוריון יוספוס פלביוס, שתיעד את המרד מנקודת מבטם של הרומאים, מספר כי גם הרומאים התפעלו מגבורת הנצורים:

"וכאשר מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למוות ולא שבה אחור מהמעשה הגדול הזה".

"הפתרון צריך להיות המשך תקיפה מהאוויר במקום להיכנס לליבה שהם יושבים בה. הם צריכים להיות במצור של חודשים. צריך להשיג מצב שלא יתקבלו דלק, מים מזון. להחליש אותם בכל הכוח." כך אומר האלוף יצחק בריק, מעל כל במה, מאז שפרצה מלחמת שמחת תורה. על יד כך הוא רוצה "לחנוק" את הטרוריסטים במנהרות, ולאלץ אותם לצאת ולהיחשף. דרך זו תמנע פגיעה בחיילי צה"ל ובכוחה להכביד על החמאס. מנגד יש את אלה שמצביעים על הבעיות השונות שהמצור עלול ליצור, גם מבחינה צבאית וגם מבחינה בינלאומית. יעילותה, נכונותה וייתכנותה של דרך זו עדיין שנויה במחלוקת.