מה יכול ספר בן 1,500 שנה ללמד אותנו על חשיבה יצירתית בימינו?

מבין שני ספרי היסוד של העם היהודי – התנ"ך והתלמוד – זכה הראשון בתפוצה עולמית, בעוד שהשני נשאר בתחומי מולדתו. פסוקים מהתנ"ך מעטרים שערים של אוניברסיטאות גדולות ברחבי העולם, מתנגנים ביצירות שהולחנו על ידי גדולי המלחינים בהיסטוריה, ומצוטטים באמנות בינלאומיות ובמגילות עצמאות לאומיות. התלמוד, לעומתו, על אף החשיבות העצומה שלו בעיצובו של הקיום היהודי לאורך ההיסטוריה, לא נעשה נחלתם של עמים רבים. לעומת התנ"ך, שעוסק בנושאים יותר כלליים ואוניברסליים, התלמוד עוסק יותר בפרטי החוקים וההלכות, ולכן טבעי, לכאורה, שעמים אחרים יגלו בו פחות עניין. אולם, יש מי שסבור שדבר זה אמור להשתנות כיום.

אנחנו חיים בעידן שמתאפיין בחדשנות מתמדת, מהפכנות כרונית, ושינויים בלתי פוסקים. אחת הדרישות שמאפיינות את תקופתנו היא הצורך בחשיבה יצירתית, מקוריות והסתגלות מהירה לשינויים. חוקרים שנמצאים בממשק בין התלמוד לחשיבה יצירתית, מצאו בתלמוד מקור לא אכזב לתבניות חשיבה ותובנה על יצירתיות, שיכולות לסייע לאדם בן זמננו. ג'רון לנייר, למשל, יזם בעל משרה בכירה במייקרוסופט, ומחלוצי המציאות המדומה, השתמש בתלמוד כמודל המסביר את אופייה הדינמי של הבינה המלאכותית. פרופסור אלחנן נאה, שחקר את הנושא, מצא בתלמוד מספר אלמנטים של חשיבה יצירתית, ופתח את הדרך להרבה חוקרים שבאו אחריו. נדון כאן בקצרה בחמישה כללים מהתלמוד, שאפשר ללמוד מהם על חשיבה יצירתית.

1. לשאול שאלות

"בפילוסופיה וגם בשאר התחומים", כתב הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון, "עיקר העניין הוא למצוא את הבעיה ולנסח אותה – יותר מאשר לפתור אותה [...] הפתרון כבר מקופל בהצגת הבעיה, וכל שנותר הוא לחשוף אותו". רגע היצירה האמיתי נעוץ בהצגת השאלה, והגילוי של הפתרון הוא כבר תהליך הרבה יותר מוגדר וברור. התלמוד הוא ספר שעיקרו שאילת שאלות ("קושיות" בלשונו), והסטיגמה על היהודי שעונה על שאלה בשאלה מתחיל משם. התלמוד הוא פירוש על המשנה, קובץ מרוכז של חוקים המעצבים את אורח החיים היהודי. חכמי התלמוד לוקחים כל משנה, מפרקים אותה לרכיביה, ושואלים על כל פרט וכל מילה שבה. לכל דיון הם באים מצוידים ב"ארגז כלים" של שאלות, שאותן הם שולפים בהתאם לנושא הנידון. מה המקור, מה החידוש, מה ההשלכות, באיזו סיטואציה מדובר, מה זה סותר, לשיטת מי זה, ועוד רשימה ארוכה. כל שאלה כזו מעוררת דיונים והבנות מגוונות, וריבוי השאלות מאפשר להקיף כל נושא מזוויות שונות, ולגלות בו פנים חדשות.

2. לחפש אנלוגיות

אנלוגיה היא חיבור בין שתי תופעות שונות על ידי מציאה של קווי דמיון ביניהם. יש אנלוגיות שנועדו להסביר מונחים מופשטים באמצעות מונחים פשוטים יותר. התלמוד משתמש פעמים רבות במשלים כדי להמחיש רעיונות כאלה. תכונות אופי שונות של חכמים, למשל, מוצגות בתלמוד באמצעות משלים: אדם עם זכרון טוב נקרא "בור סוד שאינו מאבד טיפה", ואילו אדם יצירתי, שמביא סברות חדשות, נקרא "מעיין המתגבר". משלים אחרים נועדו "לסבר את האוזן" ולהעביר את הרעיונות בדרך נעימה יותר. על אנלוגיות כאלה אמר פרויד שהן לא מחדשות דבר, "אבל גורמות לאדם להרגיש יותר בבית".

בנוסף, ישנה גם אנלוגיה מסוג אחר, שבה מצרפים יחד שני דיונים שונים, שיש ביניהם אי אילו נקודות דמיון, ומשווים ביניהם. אלחנן נאה מביא דוגמא לכך מהדיון על שור המועד – שור שנגח שלוש פעמים, ועכשיו חוששים שהוא ימשיך לנגוח. יש דיון האם על הבעלים לשמור עליו טוב יותר, או שמוכרחים לשחוט את השור. הדיון משווה את השור המועד לכלב נשכן בבעלותו של אדם, או לסולם רעוע בתוך ביתו, שעלול ליפול בכל רגע. ההשוואה בין המקרים מאפשרת למצוא חוקיות בהלכה, או, לחלופין, למצוא הבדל, ובכך לחדד את ההבנה שלנו לגבי הייחודיות של כל אחד מהמקרים.

3. לצאת מפוקוס

כאשר אנחנו מביטים על תמונה, העיניים שלנו מתמקדות ישירות בגירויים מסוימים, שבאופן אוטומטי נתפסים כחשובים יותר, וזונחות הרבה מהפרטים הצדדיים. גם המוח שלנו עובד בצורה דומה כשהוא נתקל ברעיונות, סיפורים ואירועים. האדם היצירתי הוא זה שמצליח להניע את המבט ולראות, את הרעיון או התמונה מזוויות אחרות, ולא להתמקד במקום בו כולם מתמקדים. זו התכונה המאפיינת את שרלוק הולמס, שסוקר גם את הפרטים שנראים זניחים, ומפצח כך את הבעיה באלגנטיות, בזמן שכולם ממשיך להתמקד באובססיביות במקום הלא נכון. התלמוד מלא בעיסוק בפרטים של התורה והמשנה, שעלולים להיראות על פניו טפלים, אבל דווקא בהם טמונות תובנות רבות. חכמי התלמוד סוקרים כל אות ותג כדי להבין מעבר לחלק הנגלה לעין במבט ראשון. הם מתעכבים על שינויים קלים בניסוח, תוספות מיותרות לכאורה, ובחירת המילים, ומוצאים בניואנסים האלה משמעויות רבות שקשה להבחין בהן בקריאה שטחית.

4. להתעמת עם שותף

שיטת הלימוד של התלמוד היא הצגת קושיות ותירוצן. התלמוד מעודד דיונים בחברותא ולימוד משותף בו כל אדם מוכן להקשות על הצד השני ולספוג ממנו קושיות. לפעמים מושווים החכמים ללוחמים האוחזים חרב ונאבקים, או לשני סייפים המחדדים זה את חרבו של זה. רעיון זה מובע בצורה חדה בסיפור על רבי יוחנן וריש לקיש, אחד הצמדים החשובים והבולטים בתלמוד. אחרי מותו של ריש לקיש הביאו לפני רבי יוחנן את רבי אלעזר שיחליף אותו, אך רבי יוחנן המשיך להתגעגע לריש לקיש, ולא היה מרוצה מהסידור החדש. הוא אמר שהצמד החדש שצירפו לו היה מגיב על כל אמירה שהוא אומר ב־24 אסמכתאות וסברות שהיו מחזקות אותו בדעתו ומוכיחות את דבריו. כל זה בניגוד לריש לקיש, שנהג בדיוק להיפך. על כל אמירה של רבי יוחנן, היה מקשה 24 קושיות. בזכות התירוצים שהיה רבי יוחנן מעניק לריש לקיש הייתה הסוגיה "מתרווחת" כלשונו, כלומר מתרחבת, מתלבנת, מתבהרת, ונעשית יותר עשירה בתובנות. סיפור זה ממחיש כיצד שותף שיודע להקשות ולהתעמת, יכול לעורר אותנו לחשוב ולהגיע לתובנות חדשות.

5. להשאיר דלתות פתוחות

את ספרו 'תולדות הפילוסופיה החדשה', פותח הוגו ברגמן, מאנשי הרוח הבולטים בתולדות מדינת ישראל, בדיון על ריבוי הדעות בתולדות הפילוסופיה. הוא מציג עמדה לפיה הריבוי והפלורליזם הן לא באג אלא פיצ'ר. הן חלק אינטגרלי מהפעילות הפילוסופית, שמעיד על כך שהאמת היא גדולה יותר מהתודעה האנושית הבודדת, ובשביל להקיף אותה דרוש ריבוי של דעות שחלקן סותרות. "השיטות הפילוסופיות של העבר ממשיכות לחיות", כותב ברגמן, "אנו משלימים שיטה חד צדדית אחת על ידי חברתה. אנו מביאים אותן לידי דו־שיח ביניהן". הוא טוען שהיכרות עם העבר, עימות והסכמה איתו, יוצרים תובנות מקוריות וזוויות חדשות. כסימוכין לדבריו הוא מזכיר את המשפט של חכמי התלמוד: "אלו ואלו דברי אלהים חיים". ואכן, בניגוד לספרי חוקים קלאסיים, בתלמוד, לרוב, אין הכרעה לגבי השאלה מה הדין או החוק לפיו יש לנהוג. דעות שונות מונחות בו זו לצד זו, בלי להכתיב בדרך כלל מה יותר נכון. לא רק שהן מונחות זו לצד זו, אלא שכל אחת מהן מפותחת ונידונה עד מיצויה, גם במקרה שדעות אלה נדחו מבחינה מעשית. גם אם עמדה מסוימת לא מתקיימת במישור המעשי, היא ממשיכה להתקיים במישור הוירטואלי, ליצור מתח פורה ולפתוח את הראש לאפשרויות חדשות, ואפילו לקמבק של הדעה הדחויה. אף דלת אף פעם לא נסגרת לגמרי, ותמיד נשארת ברקע, כדי להוסיף זווית נוספת לדיון.

בימינו הולך וגדל המחקר אודות סוגי אינטליגנציות שונות. מתברר שחשיבה אינה דבר אחיד וקבוע, אלא אשכול הכולל מגוון של פונקציות ותבניות שונות, שכל אחת מתאימה לאתגרים אחרים. התלמוד הוא טקסט ארוך עם צורת חשיבה ייחודית לו, שאפשר לשאוב ממנה אינספור רעיונות וצורות הסתכלות. הכללים שמנינו — לשאול שאלות, לחפש אנלוגיות, לצאת מפוקוס, להתעמת עם שותף, ולהשאיר דלתות פתוחות — הם רק רשימה חלקית ממה שכבר התגלה, ועוד עשוי להתגלות, במפגש הפורה בין חקר התלמוד וחקר האינטליגנציה.