פדיון שבויים: הדילמה קורעת-הלב של האב באושוויץ

בימים האחרונים אנחנו עדים למעמד המרגש של שיבת החטופים אל חיק משפחותיהם. השמחה וההתרגשות מהולים בעצב על המחיר שהמדינה והצבא ישלמו בטווח הרחוק. לא פחות מכך, מכבידה על הלב העובדה שחלק מהחטופים עדיין נשארו שם. אין מידע מלא על האופן שבו מתקבלות ההחלטות לגבי אילו מהחטופים לשחרר ואילו להשאיר. אולם, במידה וישראל מעורבת בהחלטה הזו, המשקל המונח על כתפי ההנהגה גדול מעין כמוהו. הדילמה של בחירה בין חטופים, בין איש ואישה, בין ילד וזקן, בין חיים של אדם אחד לחיי האחר, היא מהדילמות הקשות שאפשר לדמיין. דילמה זו מופיעה רבות במסורת היהודית, בנסיבות שונות של שבי ושמד. המסורת מלאה בהדרכות ומחלוקות כיצד לבחור, במי לבחור, והאם בכלל מותר לבחור. על גודל השאלה אפשר ללמוד מהסיפור הבא שקרה באושוויץ לפני קרוב לשמונים שנה.

במחנה אושוויץ, בראשית שנת התש"ה (1944), כשנה לפני תום המלחמה, ביצעו הנאצים סלקציה נוספת. על פי הפקודה היה עליהם לבחור אלף ארבע מאות נערים ולרכז אותם בבלוק מבודד עד יום המחרת, אז יישלחו אל מותם. באמצעות שוחד למפקדי המחנה היה ניתן לשחרר מי מהנידונים, אבל פירוש הדבר היה שבהכרח יילקח אדם אחר במקום זה ששוחרר, כדי למלא את מכסת הארבע מאות. על אחד האבות, שהיה ביכולתו לשחרר את בנו, ולכן עמד בפני הדילמה הזו, מסופר בשו"ת "מקדשי השם" שכתב הרב צבי הירש מייזליש – שהיה גם הוא בין יושבי המחנה. הרב מייזליש מספר שאותו אב ניגש אליו לשאול אותו מה עליו לעשות:

"והנה ניגש אלי יהודי פשוט ואמר לי: "רבי! הבן היחיד שלי נמצא שם בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי לפדותו. היות שידוע לנו בלי שום ספק שיתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין על פי התורה, אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק – כן אעשה".

הרב מייזליש היה דמות נערצת ומוערכת בקרב המחנה. הוא העניק סעד רוחני לרבים מיושביו, וחיזק את רוחם בחודשים הקשים. הרב, שבעצמו איבד את אשתו ושבעה מבין עשרת ילדיו, היה ידוע במחנה כמקור נחמה וחכמה להישען עליו. מתוך ספרו אפשר ללמוד על השאלות הנוקבות והבלתי אפשריות שבאו לפתחו, ואיתן התמודד בתוך גיא הצלמוות. אף על פי כן, מול שאלתו של אותו יהודי פשוט לא יכול היה להתמודד. הוא מספר על עצמו כי ניסה להתחמק מתשובה.

"בשמעי השאלה הזאת, רעדה אחזתני, לפסוק בדיני נפשות, והשבתי לו: "ידידי היקר, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו? הלא בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה שאלה כזו עולה על שלחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי ישוב הדעת מרוב תלאות וצרות'...".

על אף הפצרותיו של האיש, סירב הרב מייזליש להשיב לו תשובה ברורה ונחרצת. כיוון שכך, בחר אותו איש את הבחירה שלא תיאמן, וקיבל על עצמו את הדין. מתוך שתיקתו של הרב הוא הסיק כי אסור לו לפדות את בנו על פי התורה, כיוון שכך יינטלו חייו של ילד אחר. "הדבר מספיק בשבילי, וממילא ישרף ילדי על פי התורה וההלכה, והריני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואיני עושה דבר לפדותו, משום שכך התורה ציותה". אותו היום, כאמור, ראש השנה היה, היום שבו על פי המסורת התרחשה עקדת יצחק. כמו אברהם, עליו נאמר "עין במר בוכה ולב שמח", גם אותו יהודי פשוט, לצד העצב הגדול, שמח על גודל המעשה שעשה.

מול גורל החטופים, שחייהם תלויים מנגד, אין לקנא באלה שעומדים בצומת קבלת ההחלטות, ומוכרחים לעסוק בדיני נפשות. "בשמעי השאלה הזאת, רעדה אחזתני, לפסוק בדיני נפשות", כמו שאומר הרב מייזליש. ייתכן ואלו בין ההחלטות הקשות והכבדות ביותר שידעו שריה ויועציה של מדינת ישראל בכל תולדותיה. "ותקנם בעצה טובה מלפניך".