לאור דברי נשיאת אוניברסיטת הרווארד, קבלו 5 בוגרים יהודים בולטים שלמדו במוסד

דבריהן של נשיאות המוסדות האקדמיים המובילים בארצות הברית, ואלו של נשיאת הרווארד בפרט, עוררו זעם וצער רב בקרב רבים מהבוגרים של מוסדות אלה, אבל לא בהכרח היכו אותם בתדהמה. בין הכתלים העתיקים ובתוך האולמות המרשימים של הרווארד, פעם מגדלור של רדיפה אינטלקטואלית והישגים אנושיים, נשבו רוחות השינוי, ורבים כבר לא מזהים את המוסד שהם כל כך העריצו בעבר. לפני שהחל המוסד הזה להפוך לשחקן מפוקפק בזירה הציבורית, עברו בו כמה מהדמויות המשפיעות ביותר בתולדות ארה"ב והאנושות כולה – ורבים מהם יהודים. הנה חמישה בוגרים יהודים רבי השפעה, שסיפורי ההצלחה שלהם עומדים כעת בניגוד לשקיעה של המוסד היוקרתי בו צמחו.

1. הנרי קיסינג'ר (1923-2023) 

האיש שפעם רקד באופן דיפלומטי על הבמה העולמית, והוכיח שלפעמים המוח עדיף על הכוח, נפטר קצת לפני שהתרחש השימוע לראשי המוסדות, ולכן נבצר ממנו לראות את אותו מחזה מטריד. היהודי מדרום גרמניה, שברח עם משפחתו עם עליית הנאצים, ולחם נגד מולדתו כחייל אמריקאי, היה גם תלמיד מצטיין בהרווארד, וגם לימד שם בהמשך. מחקריו על דמויות מופת מההיסטוריה הפוליטית של אירופה הכשירו אותו להיות דמות משפיעה ומשמעותית בניהול הסכסוכים הגדולים עמם התמודדה ארצו, ובעיקר מלחמת ויאטנם והמלחמה הקרה. אם כי לא הירבה להזכיר את יהדותו, ולהציג אותה כגורם משפיע על מדיניותו ומניעיו, הסיוע שהעניק לישראל בזמן מלחמת יום כיפור היה גורם משמעותי לתפנית שהובילה לניצחון הישראלי במלחמה. מלבד השפעתו בזירה העולמית הוא גם הותיר חותם משעשע בהרווארד. עבודת הגמר שלו, שהייתה בת אורך מוגזם של 380 עמודים, הובילה לחקיקת "כלל קיסינג'ר", שמגביל את האורך המותר לעבודת גמר (לכשליש מזה של העבודה של קיסינג'ר).

2. רות באדר גינסבורג (1933-2020)

השופטת האגדית, בוגרת הרווארד מצטיינת, הייתה האישה השנייה שהעפילה לתפקיד של שופטת עליונה בארצות הברית. היא גם נושאת בתואר היהודייה השישית שהגיע לתפקיד זה. עוד בלימודיה בהרווארד הייתה בעמדה פורצת דרך, כשמתוך 500 תלמידים במחזור שלה, היו רק 9 נשים (!), והיא ביניהן. היא נודעה בעצבי ברזל, אינטלקט חריף ומחויבות לזכויות אדם וזכויות נשים בפרט. הייתה פורצת דרך פמיניסטית לא רק בשל תקרות הזכוכית שנפצה, אלא גם בשל שורה של תיקי מפתח על זכויות נשים בהם הייתה התובעת. היא גם ידעה להסתגל לעידן הרשתות החברתיות ונעשתה כוכבת רשת בערוב ימיה, וגם את הפופולריות החדשה שנחתה עליה ידעה לנצל למען עשייה חברתית. היא קישרה בין תפקידה השיפוטי ומורשתה היהודית כשאמרה: "חוקים כמגיני המדוכאים, העניים, הבודדים, בולטים בכתיבתם של קודמי היהודים בבית המשפט העליון. מצוות התנ"ך "צדק צדק תרדוף" היא החוט שקושר אותם יחד".

3. לארי סאמרס (נולד ב־1954)

גם נשיא הרווארד לשעבר, אדם בעל נטייה לבחוש את הסיר האקדמי, לא טמן ידו בצלחת. בן לשני יהודים מרצים לכלכלה, הפך גם הוא לכלכלן בולט, ואף כיהן כמזכיר האוצר בממשל קלינטון וכמנהל המועצה הלאומית לכלכלה בממשל אובמה. אחרי ה־7.10, נוכח העדר גינוי מהמוסד בו למד ואותו ניהל, הוא טלטל את הסירה כשאמר ששתיקת הנהגת האוניברסיטה נוכח מה שקרה, הופכת אותה ל"נייטרלית כלפי טרור". האוניברסיטה הידועה, הוא טוען, שהביעה תמיכה באוקראינה אחרי הפלישה של פוטין, ויצאה חוצץ נגד אלימות משטרתית כשזו גאתה במדינה, ממלאת פיה מים כעת. הוא הוסיף גם שהגישה האתית הבלתי מתקבלת על הדעת שרווחת אצל תלמידים רבים בקמפוס, כולל שלושים ואחת ארגוני סטודנטים שגלגלו את האשמה לפתחה של ישראל, היא "מבחילה". בהרצאה בשם "מחשבות על אנטישמיות" שכתב נוכח אירועי הזמן הזה, הוא אמר בין היתר את הדברים החשובים הבאים:

"אף על פי שקהילות אינטלקטואליות מתגאות לעתים קרובות כי הן בחזית הצדק, זה לא תמיד ככה. האוניברסיטאות הגרמניות לא היו רק פסיביות, אלא בצד הלא נכון בשנות ה-30. אוניברסיטאות אמריקאיות שהתייחסו לעצמן כפרוגרסיביות היו בחזית תנועת האיגיניקה (תנועה למען "השבחת הגזע" שהייתה פופולרית בארה"ב בתחילת המאה ה־20). [...] 

באחריותן של הנהגות האוניברסיטאות, להבטיח שהאוניברסיטאות הן מקור לבהירות מוסרית בשאלות הגדולות של זמנן".

4. נטלי פורטמן (נולדה ב־1981)

הקריירה הקולנועית של פורטמן, עטורת פרס האוסקר, מתחילה עוד מילדותה בסרט "לאון" הצרפתי, דרך "מלחמת הכוכבים" האמריקאי, ועד "אהבה וחושך" העברי. אולם, בדרך לקחה פורטמן סטייה קלה ולא צפויה, ולמדה פסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד. עם איי קיו גבוה, וסקרנות רבה, היא סיימה את התואר בהצטיינות, ואף שימשה כעוזרת מחקר של אלן דרשוביץ' – משפטן בולט ומשפיע בארה"ב. הייתה שותפה במחקר שכותרתו "אקטיבציה של האונה הקדמית במהלך קביעות אובייקט: נתונים מספקטרוסקופיית NIR" – שכנראה זכה לפחות צפיות מאשר סרטה "ונדטה". 

זיקתה לישראל התבטאה עוד אז, כשעזרה לדרשוביץ' ב־2003 לכתוב את "ישראל – כתב הגנה", חוברת פולמוסית חשובה המשיבה על ביקורות שיש בעולם נגד ישראל, ובתרומות שאספה לשיקום הצפון ב־2006 אחרי מלחמת לבנון השנייה. כבר לפני שנה הביעה תרעומת על האנטישמיות הגואה בארצות הברית. "לראות את הופעתה מחדש של האנטישמיות גורמת ללב שלי לצנוח", היא כתבה אז. "יש להילחם בשנאה הזו באהבה חסרת גבול זה לזה. היום אני שולחת אהבה נוספת לאחיי היהודים. ואני שולחת אהבה לכל העומדים איתנו נגד המילים והמעשים האלימים האלה...".  

5. מארק צוקרברג (נולד ב־1984)

הטיטאן הטכנולוגי שעיצב מחדש את הקשרים החברתיים עשוי להרהר כעת האם הרווארד, מקום שטיפח בעבר את זרעי החדשנות, הפך לכר גידול לאידיאולוגיות מסוכנות. כבר בתחילת לימודיו במדעי המחשב ופסיכולוגיה במוסד המוביל, התחיל ליזום וליצור כל מיני פיתוחים וחידושים משלו. אלה הבשילו, בסופו של דבר, לפייסבוק שהפכה למטא, ושינתה את האופן שבו אנחנו חווים את הזירה הציבורית. ''התקפות הטרור של חמאס הן רוע טהור" הוא כתב מספר ימים אחרי ה־7.10 ברשת המשפיעה שלו, "לעולם אין הצדקה לביצוע פעולות טרור נגד חפים מפשע''. למרות דברי התמיכה החמים הללו, הופנו אליו ביקורות, על ההתנהלות של מטא והאלגוריתם דרכו הוא מסנן וחוסם אנשים ופוסטים, שבהעדר פיקוח עלול לשחק לטובת השקר והשנאה, שהם תמיד יותר ויראליים.  

בעוד הרווארד מתמודדת עם הרסיסים הצורבים מעדותה של הדיקנית פרופ' קלודין גיי מול הסנאט, בו לא יכלה להשיב תשובה ברורה על התנהלות האוניברסיטה מול קריאות לרצח של יהודים, אי אפשר שלא לשאול מה יעלה בגורלם של השם והיוקרה של המוסדות האלה. האוניברסיטה, שפעם התגאתה בהיותה מגדלור של הומניזם, מסתובבת כעת על קצות האצבעות סביב השלולית העכורה של האנטישמיות. אלן דרשוביץ, יהודי ופרופסור למשפטים המלמד שם, מציע ניתוח מעניין לתופעה הזו, הקשורה לטענתו לעליית "פוליטיקת הזהויות" וזניחה יש ערכים כמו יושר אינטלקטואלי ושוויון, לטובת ערכים של כגון "גיוון", "הגינות", "התבדלות" (ראשי תיבות DEI). הגינות היא ההפך משוויון, כי פירושה לא להתייחס לכל אדם בשווה, אלא לתת יחס טוב יותר לחלש (כגון "אפליה מתקנת"). "הגינות" מופרזת שיצאה משליטה, בהכרח תוביל לתוצאה של פגיעה במי שנחשב "חזק" ו"פריבילג" (בצדק או שלא בצדק), היהודים, ותיצור קרקע פורייה לאנטישמיות. "חשבון נפש מערכתי", כפי שמציע דרשוביץ, אכן מוכרח להתבצע.