משכילים ואנטישמים, או: איפה הייתה האקדמיה בשואה?

"אל הדברים עצמם!" היה סלוגן שפתח פרק חדש בתולדות המחשבה המערבית. את הסלוגן הזה טבע אדמונד הוסרל (1856-1938), פילוסוף יהודי, צ'כי־גרמני, שפיתח זרם פילוסופי מהפכני, לפיו יש לחקור את העולם דרך התמקדות בחוויה האנושית עצמה, בלי תיווך של מושגים מופשטים. הוסרל היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג שבגרמניה, והעמיד תלמידים רבים, שהמשיכו את דרך החקירה החדשנית שלו. אחד מתלמידיו היה מרטין היידגר, צעיר גרמני שאפתן ומבריק. היידגר הושפע רבות ממורו היהודי, אך גם לא היסס לחלוק עליו. ספרו 'הוויה וזמן' מציג עמדה מנוגדת לזו של מורו בכמה נקודות קריטיות. עם זאת, התלמיד המשיך לאהוב ולהעריך את רבו, ואפילו כתב לו הקדשה בפתיחה לספר. 

יחסים אלה עתידים להשתנות מן הקצה כעבור כמה שנים. המפלגה הנאצית עולה לשלטון, והיידגר נעשה אחד מתומכיה, לתדהמת עמיתיו ותלמידיו היהודים. הוא מעקם את הפילוסופיה שלו באופן שתתאים בדיוק לאינטרסים של הפיהרר, ומרבה לשבח ולהלל את חובת הציות כלפיו. בזכות נאמנותו הוא מקבל תפקיד כפרופסור באוניברסיטת פרייבורג – אותו תפקיד שעמד בו מורו עשור לפני כן. היידגר, מתוקף תפקידו, אף אוסר על מי שהיה מורו הנערץ בעבר להמשיך להגיע לספרייה של האוניברסיטה, בשל יהדותו (הוסרל פרש כבר כמה שנים קודם לכן, אך המשיך לפקוד את ספריית האוניברסיטה בקביעות). כארבע עשרה שנים מאוחר יותר, אחרי המלחמה והתבוסה של הנאצים, ישלח לו אחד מתלמידיו היהודים לשעבר מכתב מארצות הברית אליה נמלט:

"אני – ורבים אחרים – הערכנו אותך בתור פילוסוף ולמדנו ממך רבות. אבל איננו מסוגלים להפריד בין היידגר הפילוסוף לבין האדם – אתה סותר את הפילוסופיה שלך. אפשר שיטעה הפילוסוף וישלה עצמו בפוליטיקה [...] אבל אי־אפשר שיטעה ביחס למשטר שרצח מיליוני יהודים – רק משום שהיו יהודים, משטר שהפך את הטרור למצב נורמלי ואשר הפך את כל מה שהיה אי־פעם כרוך ממש במושג הרוח, בחירות ובאמת, לבין ניגודו רווי הדם" (מתוך מכתב של הרברט מרקוזה להיידגר, 28.8.1947)

היידגר לא היה לבדו. מלבד כמה כיסי התנגדות בודדים ואמיצים, התגייסה האקדמיה הגרמנית במלואה למכונת הרשע הנאצית. פרופסורים יהודיים גורשו מכל התפקידים הרשמיים באקדמיה, ועל תלמידים יהודים נאסר לפקוד את ספסליה, וכל זה עבר במחאה רפה לכל היותר. ביולוגים ואתולוגים הסבירו למה מבחינה "מדעית" הארים הם גזע עליון, פילוסופים הסבירו למה פסגת המוסריות היא לציית לפיהרר, ועוד "מומחים" מתחומים נוספים תרמו את חלקם. ספר בשם "בגידת מדעי הרוח" שפורסם השנה סוקר את הסיפור הנורא הזה. עורך האנתולוגיה, ברנרד מ. לוינסון, כותב על זה כך בחודש מרץ האחרון: "אין קושי להבחין בכמה קווים מקבילים בין התקופה שבה אנחנו עוסקים בספר לבין התקופה שבה אנחנו חיים, עם העלייה באנטישמיות, האיומים למוסדות הדמוקרטיים – והמגבלות על נושאי לימוד באקדמיה" (מתוך ראיון ל'זמן ישראל')

לאחרונה, אותם "קווים מקבילים" נצפו בבניין הקפיטול שבוושינגטון הבירה, בשימוע שהתקיים לראשי האוניברסיטאות הגדולות, בפני הסנאט של ארצות הברית. התשובות שהשיבו מנהלותיהם של המוסדות האלה, כאשר נשאלו על האנטישמיות במחוזותיהם, היכו בתדהמה מאזינים רבים. התצוגה המתמיה הזו הגיעה לשיאה כשחברת קונגרס בשם אליס סטפניק – בעצמה בוגרת הרווארד – ניסתה להוציא מהמנהלות הללו תשובה ברורה לשאלה "האם קריאה לרצח עם של העם היהודי נחשבת הטרדה והפרה של הקוד האתי במוסדות האלה", וקיבלה תשובות מגומגמות, מתפתלות ולא מחייבות.

אמנם, למרות אותם קווים מקבילים, אין באמת מה להשוות בין האוניברסיטאות בגרמניה הנאצית לאלה בארצות הברית. ראשית, ראשי האוניברסיטאות לא הצדיקו אנטישמיות באותו שימוע. חלקן אף טענו שאמירות כאלה הן "מזעזעות בעיניהן ברמה האישית". הן טענו שאף על פי כן אמירות כאלה עשויות להיות בגדר "חופש הביטוי", עקרון בעל חשיבות רבה בארה"ב. התעקשות כזו על "חופש הביטוי", היא אמנם מופקרת ומסוכנת, (וגם יש בה צביעות מסוימת כשמשווים את תגובת האוניברסיטה לאירועים אחרים), אבל עדיין שונה ממתן תמיכה וגושפנקא מפורשות לאנטישמיות. מלבד זאת, בניגוד לגרמניה של שנות השלושים, כאן האוניברסיטאות לא פועלות בשיתוף עם השלטון, אלא להפך – בית הנבחרים, שרבים בו תומכים בישראל, מעמיד לשימוע את ראשי האוניברסיטאות הללו. אבל אחרי ההסתייגויות האלה, אין ספק שמדובר בתופעה מטרידה ומפחידה, שטעונה טיפול דחוף. ההיסטוריה כבר הוכיחה: מצוינות אקדמית היא לא ערובה למוסר.