טראומה משנית: מי יטפל במטפלים שנחשפו לסיפורי הניצולים?

"הרגשתי שזה גומר אותי", אומרת א.ג., עובדת סוציאלית המטפלת בניצולי ה-7.10 במסגרת תכנית "תמיכה במשבר" של משרד הבריאות. "אני מאד מזדהה עם הסיפורים שאני שומעת מניצולי הטבח בעוטף. אחרי שיחה עם אימא שעברה חוויות נוראות, יצאתי לרחוב ומצאתי את עצמי מסתכלת אחורה, חוששת... הכול נראה לי חשוד. בדרך כלל, מטפל מקצועי יודע להפריד בין העולם של המטפל לבין העולם שלו, אבל באירוע הנוכחי, כיוון שמדובר בטראומה קולקטיבית ובאסון שכל העם חווה אותו, ההזדהות שלי כמטפלת היא עצומה וחוצת גבולות. גם היום, חודשיים אחרי האסון, רבים מהניצולים חווים סימפטומים של פוסט טראומה, למרות שהם עברו להתגורר ביישובים אחרים. הם עדיין מרגישים תחת איום מתמיד והתקפה. כל רחש מקפיץ אותם, כל טריקת דלת, נביחה של כלב, רעמים. הם דרוכים כל הזמן וחווים סיוטים וחרדה אקוטית. יחד עם זאת, אני רואה, לשמחתי, שהם דבקים בחיים ולא מאבדים תקווה. התפקיד שלנו, המטפלים, הוא לחבר אותם בחזרה לכוחות החיים, לביטחון ולאמונה".

פנינו לד"ר מיכל טופורק עו"ס קלינית ומומחית בטיפול בטראומה, כדי לשמוע על נושא שאינו מדובר כמעט למרות חשיבותו הרבה.

ד"ר טופורק, מהי טראומה משנית?

"טראומה משנית נוגעת למעגל השני של נפגעי טראומה. עלולים ללקות בה מטפלים רגשיים (פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עו"סים) נותני שירות (רופאים, אחיות, אנשי זק"א, פרמדיקים, לוחמי אש, שוטרים ועוד), או בני משפחה של אנשים שנחשפו לטראומה הראשונית (בני הזוג  וגם הילדים של נפגע/ת הטראומה). הטראומה המשנית מהווה מעין 'הדבקה טראומטית' של סביבתו הקרובה של נפגע הטראומה.

"בעקבות האסון בעוטף והמלחמה הקשה בעזה, עם ישראל כולו ובכללו המטפלים (ובעיקר מטפלות), חווה חשיפה משמעותית לטראומה, העלולה לעורר סימפטומים כמו ירידה במצב רוח ועייפות נפשית ועד דיכאון, חרדה וחוסר יכולת לתפקד. חודשיים אחרי, בעורף, רוב האוכלוסייה מצליחה להתחבר חזרה לכוחות החיים ולהמשיך לתפקד (לפעמים כי פשוט אין ברירה), אך המטפלות הרגשיות חשופות, מטבע עבודתם, לעדויות הקשות באופן מוגבר, וכלי העבודה העיקרי שלהן היא האמפטיה, שדרכה עוברת הטראומה המשנית". 

מה הם הסימפטומים של טראומה משנית?

"הסימפטומים של טראומה משנית יכולים להיות בטווח רחב, החל מסימפטומים שדומים לתגובה פוסט טראומטית, תחת שלוש קטגוריות: עוררות, הימנעות וחודרנות. העוררות כוללת רגזנות יתר, כעס, התקפי זעם וקשיי שינה. הימנעות - נסיגה, הסתגרות, חוסר רצון להיפגש עם אנשים, וחודרנות – פלאשבקים, זיכרונות, סיוטים ופגיעה בתפקוד. בהמשך עלולים להופיע גם סימפטומים של חרדה, דיכאון, תגובות סומטיות, עייפות ושחיקה וחוסר חשק. כאמור, מטפלים יכולים להגיב בכל מיני רמות, אך חשוב לזכור שהם ניחנו בחוסן גדול לצד צמיחה משנית, סיפוק ותחושה של משמעות מעצם הטיפול בנפגעי טראומה".

מהם גורמי הסיכון לצד גורמי החוסן של מטפלים?

"מי שעלול להיות בסיכון גבוה הם כאלה שחוו בעצמם מציאות מעורערת, כמו תושבי העוטף, מטפלות שהן מפונות שגרות במלונות, פסיכולוג שהבן שלו לוחם בעזה, עובדת סוציאלית שבעלה במילואים ועוד ועוד. גורמי סיכון נוספים הם גורמים אישיים, כמו עבר טראומטי של המטפל, גיל (דווקא מטפלים צעירים הם בסיכון גבוה יותר ממבוגרים) ומגדר (נשים הן בסיכון גבוה יותר מגברים). ישנם גם גורמים מערכתיים כמו מקום עבודה שלא נותן למטפלת מספיק תמיכה ומשובים חיוביים, עומס, המוני מטופלים, שחיקה ותגמול לא הולם (במקרה של העו"סים בישראל, התנאים הקשים אפיינו את עבודתם עוד הרבה לפני ה-7.10. ד.פ.). כמו כן, מחסור בהדרכה ובהכשרות מקצועיות הולמות, בדידות מקצועית (עבודה כמטפל יחיד דרך הזום/טלפון ולא בצוות), עמימות מקצועית וחוסר אפשרות להשפיע. על פי מחקרים, מי שמטפלת בילדים נמצאת בסיכון גבוה יותר, כיוון שהחשיפה לסבל של ילדים פוגעת במקומות הכי רגישים בנפש. כך גם לגבי מי שנחשפת למראות קשים של פצועים וקטועי גפיים בבתי החולים. לצד גורמי הסיכון, יש גם גורמי חוסן שמסוגלים למנוע התרחשות של טראומה משנית, ובראשם התמיכה של המשפחה, של חברים ושל קולגות ותמיכת הקהילה במטפלת. מי שחווה בעבודתה סיפוק, תחושת שליחות וחוויה של צמיחה למרות הקושי, תוכל להתמודד טוב יותר עם סימפטומים של טראומה משנית. אנחנו מעודדים בקרב המטפלים תחושות של משמעות, אמונה בטוב ותקווה".

והכי חשוב, איך מטפלים במטפלים?

"מטפלת שאבחנה את עצמה ומזהה אצלה 'סדקים', צריכה לבחון האם המצוקה שלה הגיעה לרמה שיש לפנות לטיפול. כמו כן, חובה לקחת הדרכות מקצועיות וחשוב לעבוד בצוות, לאכול בריא, לישון מספיק ולעשות פעילות גופנית כלשהי. בהיבט המקצועי, יש להקפיד על הגבולות בין העבודה לבית. האמפטיה של המטפל לא צריכה להיות טוטלית. צריך לשמור על מרחק בריא, שאינו מבטל את האמפתיה אך מייצר נפרדות בריאה אל מול המטופלים, כדי לשמור על החוסן הפנימי וכדי שהמטפל יוכל להמשיך בעבודתו. המטפל צריך לפתח חמלה עצמית ולא להיות שיפוטי לגבי הכאב שהוא חש. זה טבעי וזה מתבקש. אחרי הכול, גם המטפלים הם קודם כל בני אדם".