5 שירים מודרניים שנכתבו בהשראת תפילת הקדיש

אחד המאפיינים המרתקים של הכתבים היהודיים העתיקים, הוא כוחם לספוג לתוכם, דור אחרי דור, משמעויות חדשות ופרשנויות מקוריות. פרשנויות אלה יכולות להיות דרך הלימוד המסורתי בבית המדרש, אולם המילים העתיקות נוגעות גם באנשים מחוץ לבית המדרש, ולעיתים אף לכאלה הרחוקים בשגרה מהיהדות. יוצרים ואמנים נותנים ביטוי למפגש עם המסורת העתיקה, דרך יצירה אמנותית ובדרך ההבעה הייחודית להם. בעשרה בטבת נציין את 'יום הקדיש הכללי', יום שבו אומרים קדיש על אנשים שלא נודע מקום קבורתם. קדיש היא תפילה יהודית עתיקה שנאמרת לזכרו של האדם המת ולעילוי נשמתו. היא כתובה בארמית, ויש בה שבח לבורא והשלמה עם הדין. תפילה זו, בגלל הקשר שלה עם מוות, יתמות ושכול, היא בעלת מטען עמוק מאד. לא פלא שהיא עוררה השראה בכותבים ויוצרים, בישראל ומחוצה לה, שכתבו בהשראתה שירים ותפילות, מקוריות ועכשוויות. אספנו כאן 5 תפילות כאלה.

א. "אין עוד מה לומר, ולבכות כבר אין לְמה": הקדיש של אלן גינסברג 

“על המדרכה המוארת באור השמש של גריניץ’ וילג’, במנהטן תחתית, צהרי יום חורף בהיר, והייתי ער כל הלילה, מדבר, מדבר, קורא את הקדיש בקול רם, מקשיב לריי צ’רלס צועק עיוור את הבלוז שלו על הפטיפון". 

כך כותב אלן גינסבורג (1926-1997) בשורות הראשונות של הפואמה 'קדיש' (בתרגום דוד אבידן), שכתב לזכר אימו נעמי. גינסברג, המשורר הביטניק שפעל בימים הכאוטיים והמסוממים של אמריקה, הגיח מהרחובות התוססים של ניו ג'רזי, אל סצנת ילדי הפרחים, והפך להיות דמות אב ומשורר של דור שלם.

בפואמה הזו, מתהלך גינסברג בשדרותיה של ניו יורק, חולף ליד רחובות ילדותו, ומוצף זכרונות מאמו, מהגרת יהודייה מרוסיה, שחייה היו מסלול הידרדרות ארוך וכואב. מזכרונות ילדות נעימים ומתוקים, דרך רוח הקומוניזם שתמיד ריחפה בבית, ועד תהליך ההידרדרות הנפשית של האם, שבסופו של דבר גרם לפרידה בינה ובין אביו, שלא התאושש מכך ("בוכה, דמעות בעיניים אדומות מתחת למשקפיו"), ולאשפוזה בבית חולים לחולי נפש, מטופלת באמצעים הקשוחים ביותר. בצוואתה, שהגיעה אל אלן יומיים אחרי מותה, כתבה לו את המילים המסתוריות האלה: "המפתח הוא בחלון, המפתח הוא באור השמש אצל החלון – המפתח בידי – שא אישה אלן אל תיקח סמים – המפתח הוא בסורגים, באור השמש בחלון. באהבה, אמך".

"קדיש" הוא חשבון נפש פואטי על תמותה וגעגוע, השואב השראה מהתפילה היהודית העתיקה. השורה מהשיר שהתפרסמה במיוחד היא "אין עוד מה לומר, ולבכות כבר אין לְמה", המבטאת השלמה וקבלת הדין. 

ב. "תפילה לרווחת נפש האדם. השלמה טוטלית עם מעשה הבורא": קולה המרטיט של עפרה חזה

"תמיד עניין אותי עניין הקדיש אבל אף פעם לא ידעתי את מהות הקדיש", מספרת הזמרת הגדולה עפרה חזה בראיון על השיר 'קדיש', שכתבה ביחד עם בצלאל אלוני, המפיק המיתולוגי והשותף לדרך. היא מספרת שהשיר נכתב בעקבות מותם הטרגי של כמה מבני משפחתו של אלוני בסמיכות זה לזה. השיר פותח עם הקלטה אותנטית של אלוני עם בני משפחתו בשעות האבל. "תפילה לרווחת נפש האדם. השלמה טוטלית עם מעשה הבורא" היא התשובה שנתן אביה של עפרה, כשזו שאלה אותו למהות תפילת הקדיש. בשיר Kaddish נשמע קולה המרטיט והמרגש של עפרה חזה, שרה את המילים המבוססות על תפילת הקדיש המסורתית (מתורגם לעברית): 

"למה בלילה אני בוכה?\ למה אני חשה כה ברע?\ דבר־מה אותי בחוזקה מחזיק\ דבר־מה שנמצא באווויר\ בחייכון וביומכון – קדיש\ על ישראל תלמדכון – קדיש...".

ג. "אני לא יודע אם אי פעם קרה שאדם אמר קדיש על עצמו": עדותו המצמררת של אלי ויזל

"הלילה", ספר הזיכרונות של אלי ויזל (1928-2016), סופר, חתן פרס נובל וניצול שואה, מעיד על הזוועות הבלתי ניתנות לתיאור של אושוויץ ובוכנוולד. בספר זה הוא מספר על הימצאותו עם אביו באותו מחנה, על מערכת היחסים המורכבת שנוצרת ביניהם, ועל מותו הטרגי של האב ימים ספורים אחרי הגעתם למחנה. בתוך דפי יצירה עמוקה זו, התיאורים של המתרחש במחנה יוצרים יחד קינה על צלם אנוש שאבד, ועל זניחה של כל סולידריות למען הישרדות אישית, במהלך אחד הפרקים האפלים ביותר של האנושות. "לעולם לא אשכח את דומיית הלילה שגזלה מעיני לנצח את התשוקה לחיות" הוא כותב שם. באחד מרגעי השיא של היצירה מתאר כיצד עמדו הוא ואביו עם אסירים נוספים ליד תא גזים, כשהבינו את העתיד המצפה להם במוקדם או במאוחר:

"כולם מסביבנו בכו. מישהו התחיל לומר קדיש, התפילה הנאמר לזכר המת. אני לא יודע אם במהלך ההיסטוריה של העם היהודי, אי פעם קרה מקרה שאדם קרא קדיש על עצמו".

חוויית השואה הפכה להיות אבן הפינה בחייו, ביצירתו ובפעלו של ויזל. היא הייתה היסוד לכל הרהורי האמונה והכפירה, הקרבה והריחוק ממורשתו, ודבקותו באהבת ישראל ובעשייה למען זכויות אדם. בנאום שנשא בשנת 1981 (כשברקע גם מצבם של "יהודי התקוה" מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות), הוא מבטא את השאיפות האלה:

"המורשת שלנו נטועה במה שאנו קוראים 'אהבת ישראל'. ישראל המדינה, וישראל העם… כשנשקפת סכנה לקהילה אחת, על העם כולו לגייס את מרצו ולמהר לבוא לעזרתה. כשחלק מאיתנו מגונה ואדם אחד מאתנו מושפל, על כולנו לשאת את קולנו במחאה...".

ד. "עקבתי אחר חוטיה של חכמת המסורת שהתגלתה מחדש": מסעה של "אאוטסיידרית" אל שורשיה

היא נולדה למשפחה יהודית, אך גדלה בסביבה נוצרית. הוריה לא ידעו עברית או אידיש, ולא היה להם שום קשר ליהדות. היא זוכרת שלפני שהתחילה את בית הספר, לימדה אותה אמה את התפילה הראשונה שלמדה, "תפילת האדון" הנוצרית, לא מתוך אמונה נוצרית, אלא כי זו הייתה הדרישה מטעם בית הספר. "אאוטסיידרית", שלא מרגישה בבית בשום דת ותרבות, כפי שהגדירה את עצמה. פיי צווויקי (1933-2017), הייתה משוררת ואקדמאית, עם סיפור חיים מרתק ומגוון, הכולל הישגים בעולם המוסיקה, הספרות והאקדמיה. הייתה דור רביעי ליהודים באוסטרליה, ותחושת הזרות מאפיינת את כל חייה ויצירתה.

נקודת המפנה בחייה התרחשה אחרי מות אביה. היא הייתה בהפלגה באונייה בין אוסטרליה לניו זילנד באותה שעה, ורק בדיעבד גילתה על מות האב, שלא היה מי "שיכסה בחול את קברו". גילוי מותו עורר בה תחושות קשות, והיא לא ידעה כיצד להתאבל עליו. "בזמן מותו של אבי ידעתי היטב איך קוראים ספרים, אבל לא ידעתי איך מתגעגעים לאבא" היא מספרת. בעקבות היכרות עם הפואמה "קדיש" של אלן גינסברג, שכבר ראינו לעיל, היא חשה שנפתח לה פתח להזדהות עם המסורת היהודית שלה, על אף האאוטסיידריות שלה, וגם דרך "להתגעגע לאבא". 

"האינסטינקט הגיע ראשון. הידע הגיע מאוחר יותר", היא מספרת. "עקבתי אחר חוטיה של חוכמת המסורת שהתגלתה מחדש...". היא כתבה יצירה בשם "קדיש", בה היא שוזרת את חייה האישיים במורשת אבותיה. באחד השירים, היא מנסחת בלשונה את חכמתו של קהלת: 

"עת לדבר\ ועת לשתוק\ עת לסלוח\ ועת להיות נסלח\ אחרי הסליחה\ שתיקה".

ה. "מיליון נרות דולקים למען העזרה שמעולם לא הגיעה... הנני, הנני". התפילה האחרונה של לאונרד כהן

לאונרד כהן (1934-2016), הטרובדור הקנדי, שנע כל חייו בין אמונה וייאוש, בין הסדקים של הקיום ובין האור שנכנס דרכם, היה קשור עמוקות למורשתו היהודית. אלבומו האחרון,you want it darker, שהיה עבורו, באופן גלוי ומודע, פרידה מהחיים, הוא גם אלבומו היהודי ביותר. הוא אמנם לא היה שומר מצוות (לפחות לא את כולן), אבל הגדיר עצמו יהודי מאמין. אלבומו האחרון הוא חשבון נפש נוקב עם עצמו, עמו, מורשתו ואמונתו. הוא פותח במילה 'הנני', מילה טעונה מהמקורות, המהווה הצהרה על מחויבות כלפי השליחות שייעד לו האל. האלבום נעשה בשיתוף פעולה עם החזנים מבית הכנסת 'שער השמים' בו התפלל כהן בילדותו, וקטעי חזנות נשמעים ברקע. הפזמון של השיר הראשון פותח במילים:

"Magnified, sanctified, Be the holy name…"

שהם בעצם תרגום של מילות הקדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה...".

בשירו זה צועק כהן את צעקת המאמין שלא מבין את האפלה והרע השוררים בעולם, בפרט במילים הקשות: "מיליון נרות דולקים למען העזרה, שמעולם לא הגיעה...". זאת בדומה למאמינים גדולים שקדמו לו בהיסטוריה, כמו ירמיהו הנביא שקרא "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?!". מעט אחרי צאת האלבום נפטר כהן, ונערכה לו הלוויה קטנה וסודית, במתכונת מסורתית, בבית הכנסת בו גדל, כמו שביקש.

תפילת הקדיש העתיקה עוררה אמנים רבים, חלקם מאמינים וחלקם עם זיקה קלושה בלבד ליהדות, להביע את עצמם, את אמונתם, את האבל שלהם, את פחדיהם ואת געגועיהם. יהודים בתופת של מחנות ההשמדה, אאוטסיידרים תלושים בארצות המערב, וגם יהודים בארץ ישראל, שביקשו להעניק מבע אישי למסורת העתיקה. מילות הקדיש, והמטען שהן צברו לאורך הדורות, הופכות את התפילה הזו לביטוי עוצמתי של אבל, אמונה, געגוע וקבלת הדין.