הפעם הראשונה שציינו את יום השואה לא הייתה ביום השואה. מתי כן?

בשולי החדשות והידיעות התעורר דיון השבוע לגבי שמה של המלחמה שבעיצומה אנו נתונים. האם הוא יישאר "חרבות ברזל" או יהפוך ל"בראשית"? אולי "מלחמת שלום הנגב" או "מלחמת עזה הראשונה"? דיון זה אמנם שולי בשלב הזה, אבל הוא מבשר את בואם של דיונים נוספים לגבי טיבה של הנצחת האירועים שעברו על המדינה בחודשים האחרונים. באיזה תאריך יציינו את זכר הטבח שהתרחש בשמחת תורה בתאריך ה־7.10? כנראה שלא ב־7.10, כי בישראל מעדיפים שלא לציין ימי זיכרון בתאריכים לועזיים. כנראה שגם לא בשמחת תורה, שהוא יום חג ושמחה במסורת היהודית. אולי יש איזה רגע מסוים, נקודת ציון קריטית במהלך האירועים, שתיקבע לדורות להנציח את הטרגדיה? דיונים אלה עתידים להעסיק את המחוקק, וזו לא תהיה הפעם הראשונה שישראל ניצבת מול שאלות כאלה. דיון דומה התרחש לפני למעלה משבעים שנה.

במדינת ישראל הצעירה ניטש אז וויכוח קשה בין שני המחנות לגבי השאלה הגדולה – מתי מציינים את יום השואה. במוקד הוויכוח הזה עמדה הדרך הראויה לציין את חורבן יהדות אירופה ואת זכר הקורבנות הרבים. המחלוקת המרכזית ניטשה בין הציונות הדתית, שרצתה לציין אותו ביום עשרה בטבת, ובין הציונות הסוציאליסטית שרצתה בתאריך כ"ז בניסן, שקשור למרד גטו ורשה. לא הייתה זו רק מחלוקת על תאריך אלא גם על מהות. האם אנחנו מציינים את זכר החללים או דווקא מדגישים את גבורתם. כמה דגש צריך להיות על ההתנגדות והלחימה, וכמה על החורבן והקהילות שנמחקו. כל אלה עמדו במרכזו של הדיון הזה, שעיון בו מציף שאלות רבות על המסר של יום השואה, המשמעות החינוכית שלו, והדרך בה קובעים מועדים ומנציחים אירועים.

למעשה, הדיון הזה התחיל עוד קודם לכן, במעמד צד אחד. הרבנות הראשית הקדימה את הנהגת היישוב היהודי בקביעת תאריך ציון לזכר הנספים בשואה, עוד טרם הקמת המדינה. הצורך בקביעה זו התעורר בעקבות פנייה של אנשים רבים, שרצו לומר קדיש על יקיריהם, אולם את יום מותם לא ידעו. הרבנות נשאלה מתי עליהם לומר את הקדיש, והיא החליטה לקבוע 'יום קדיש כללי' שבו ייאמר קדיש גם על אלה שלא נודע יום פטירתם. יום זה היה עשרה בטבת, יום צום מסורתי של אבל וקינה על בואם של חילות נבוכדנצר לשערי ירושלים, והטלת מצור על חומות העיר, שעתידה להיחרב זמן לא ארוך אחרי כן. "קו אחד מתוח מנבוכדנצר עד הרוצח הגרמני. חיית-הטרף מבבל, רומי וברלין בקשה לטרוף את ישראל" נכתב בעיתונות על הקשר בין שני האסונות. מטעם הרבנות גם ביקשו לכתוב "מגילת אירופה", בדומה ל"מגילת אנטיוכוס" שתגולל את הזוועות בעברית תנכי"ת. תאריך זה התקבע אמנם כיום הקדיש הכללי, אבל יום השואה נקבע דווקא לתאריך אחר, אותו קבעה הכנסת כמה שנים מאוחר יותר.

לחיבור בין עשרה בטבת והשואה הייתה גם התנגדות דתית. היו רבנים שחשבו שמהלך כזה ישכיח את המשמעות המקורית של המועד. אולם, עיקר ההתנגדות באה דווקא מצדה של הנהגת המדינה הצעירה, שרצתה, כאמור, למצוא תאריך יותר "הרואי" לציון יום השואה. הם ביקשו תאריך שקשור למרד גטו ורשה. כיוון שהמרד פרץ בערב פסח לא היה אפשר לקבוע אותו באותו תאריך. לכן בחרו כמה ימים אחרי פסח – כ"ז בניסן. הצעה זו קיבלה רוב בכנסת.

למרות שהסיעות הדתיות לא אהבו את הרעיון, הן הסירו את התנגדותן על מנת ליצור את הרושם של הסכמה רחבה. כיוון שמדובר היה בסוגיה כל כך עקרונית, חשוב היה ליצור את התחושה של קונצנזוס סביב היום הזה. מה שהקל על התפשרות זו מצד הסיעות הדתיות היה, שכ"ז בניסן נופל בתוך ימי "ספירת העומר", ימים שגם הם מקושרים לאבלות במסורת היהודית. בנוסף, הן האמינו שעשרה בטבת ימשיך להיות יום הנצחה לחללי השואה ברוח המסורת, והיום הממלכתי לא יפגע בעובדה הזו. 

כמה שנים מאוחר יותר, מנהיג בולט במפלגת 'המזרחי' של הציונות הדתית, זרח ורהפטיג, העביר ביקורת על התפשרות הסיעות הדתיות. הוא ראה בדגש ששם היום הזה על הגבורה והלחימה, פגיעה בזכרם של הנרצחים האחרים, שרובם המוחלט לא לקח חלק בשום פעילות לחימה. מנגד היו מי שטענו שיום זה לא בא לפגוע בזכרם של הקורבנות שלא התנגדו פיזית, אלא להדגיש את העובדה שלעם היהודי אין תקומה, אלא באמצעות כוחו להגן על עצמו. 

ממרחק השנים, רבים הסכימו עם טענתו של ורהפטיג, וטענו שהגישה של הנהגת המדינה דאז, שיקפה את הסטריאוטיפ של הציונות נגד 'היהודי הגלותי', החלש, שלא יודע להגן על עצמו, לעומת 'היהודי החדש', הגיבור והלוחם. סטראוטיפ זה, גם הוליד שלל ביטויים מזלזלים נגד הנספים בשואה, ובפרט הטענה שהלכו "כצאן לטבח", האשמה שנבעה מחוסר הבנה של המציאות ההיסטורית. "רוצה הייתי לזמן כל מי שמעז לשפוט מקרים אלה" כותב על כך הסופר האיטלקי וניצול השואה פרימו לוי, "להתנסות בעצמו בניסוי מושגי כן: יצייר לו בדמיונו, אם הוא יכול, שעברו עליו חודשים או שנים בגטו, בייסורי רעב מתמיד, בתשישות, בבלבול ובהשפלה; שראה את יקיריו מתים סביבו בזה אחר זה; שנותק מן העולם, בלא אפשרות לקבל או להעביר ידיעות; ולבסוף, שהועמס על רכבת, המכילה שמונים או מאה איש בכל קרון משא; במסע לעבר הבלתי נודע, כסומא בארובה, ימים ולילות ללא שינה; ונמצא, בסופו של דבר, מוטל כלוא בחומותיו של תופת חסר פשר".

לא רק התאריך עמד במוקד המחלוקת, אלא גם שמו של היום. האם זה יהיה 'יום הזיכרון לחללי השואה' כפי שהציעה בשלב מסוים הרבנות הראשית, 'יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות' כפי שרצו בתחילה גורמים מסוימים בשמאל הציוני, או 'יום הזיכרון לשואה והגבורה', כפי שנקבע בסופו של דבר. דיונים אלה נוגעים בדיוק באותן נקודות ומשקפות את הלכי הרוח השונים ואת העמדות העקרוניות לגבי אופי ההנצחה. עמדות אלה התבטאו גם באופי הטקסים, הנאומים והטקסטים שנוצרו סביב היום הזה.

התאריך של יום השואה אמנם נקבע בסופו של דבר בכ"ז בניסן, ונשאר במקומו עד עצם היום הזה. אבל הגישה הממלכתית כלפי היחס בין הגבורה והשואה השתנתה מאז והתרככה. כיום מקובל להכיר במגוון של דרכים בהם אנשים התייצבו מול הרוע. לא רק הגבורה של הצנחנים, הלוחמים בגטאות והפרטיזנים, אלא גם הגבורה של אלה שמתו על קידוש השם, ששמרו על אנושיותם למרות התופת, או של דמויות כמו יאנוש קורצ'אק, שמסר את נפשו על מנת להחזיק את ידיהם של תלמידיו בשעותיהם האחרונות. בנוסף, ההנצחה היום פחות שמה דגש על ההבחנה בין אלה שהתנגדו ואלה שלא, מתוך התנערות מהסטראוטיפ של "כצאן לטבח". הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בנאום יום השואה האחרון של ראש הממשלה דאז יצחק רבין, על אדמת אושוויץ:

"כל חופן אדמה במקום הארור הזה ספוג בדמם של הנרצחים [...] מול הרעב, מול הבדידות, מול ההשפעה, הקור והעינויים, מי יכול היה לנהוג כאן אחרת? הם לא הלכו כצאן לטבח. עם עזוב, עם נטוש, עם בודד, הלך כאן אל מותו".

דיונים על תאריכים ושמות עשויים להיראות לעיתים קטנוניים וטכניים, אבל פעמים רבות הם טומנים בחובם וויכוחים עקרוניים על קביעת התודעה, על עיצוב הזיכרון, ועל אידיאולוגיה עקרונית ביחס לאירועים הנידונים. חכמי התלמוד לימדו אותנו, שגם אחרי שנקבעת הלכה מסוימת, חשוב לשמר גם את קיומה של הדעה הנגדית, כדי להעשיר את הדיון בהווה ובעתיד. עיון במחלוקות העבר לגבי התאריכים שנקבעו ואלה שלא נקבעו, מלמדים אותנו הרבה על התהליכים ההיסטוריים והזרמים האידאולוגיים שעיצבו את המדינה ומעצבים אותה עדיין.