האם קברי מרדכי ואסתר יהפכו למוזיאון איראני נגד הציונות?

מתחילת המלחמה בעזה, דיווחו ישראלים בעלי קרובי משפחה באיראן, כי הקשר עם קרוביהם נותק. התברר כי בעקבות איומי הממשלה באיראן, אולצו יהודים מקומיים לנתק קשרים עם קרוביהם בישראל, לחסום את מספרי הטלפון שלהם, ולנתק קשר גם ברשתות החברתיות – לצאת מקבוצות וואטסאפ של משפחה וחברים ישראלים וכדומה. על אף עמדתם הפומבית האנטי-ישראלית, חברי הקהילה היהודית באיראן חיים בתחושה של מתח וחוסר ביטחון. לפי מה ששומעים מיהודים בטהראן, היחס ליהודים החמיר לאחרונה, והם מפחדים שבעקבות המלחמה, קיצונים עלולים להתנקם בהם. 

הקהילה היהודית באיראן היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר – היא קיימת כבר 2,700 שנה! להבדיל מקהילות יהודיות במדינות במזרח התיכון כמו סוריה, תימן, מרוקו ואלג'יריה – שפשוט נעלמו, באיראן עדיין חיים כמה אלפי יהודים ומרוכזים בשלוש הערים הגדולות - טהראן, אספהאן ושיראז. הקהילה היהודית באיראן נחשבת לגדולה ביותר במזרח התיכון, מחוץ לישראל.

שורשי הקהילה היהודית באיראן מגיעים עד קהילה יהודית קדומה, המיוחסת לגלות ישראל בידי סנחריב, מלך אשור, במאה השמינית לפנה"ס. הקהילה נזכרת במגילת אסתר, כשסכנת השמדה איימה על יהודי שושן הבירה – כמו על כל יהודי ממלכת פרס – ואסתר ומרדכי פעלו להצלתם. בשנת 538 לפנה"ס הכריז כורש, מלך האימפריה הפרסית, שיהודי הממלכה רשאים לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש ואף סייע להם בכספי הממלכה. נכדו, דריווש, קידם את בניית המקדש, ויהודים רבים עלו לארץ ישראל. עם זאת, רבים נותרו בפרס והמשיכו לחיות שם בשלווה.

במרוצת הדורות, ההיסטוריה של יהודי איראן נספגה בדם בעקבות אירועי רדיפה, פרעות, המרות דת כפויות ומעשי טבח ומוות שעשו הסאסנים, המונגולים והמוסלמים.
הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה הביא עימו הרעה במצב היהודים. יהודי פרס סבלו מחוקים מפלים. הם הוגדרו "בני חסות" ושילמו את מס הג'זיה, שהקנה להם ביטחון חלקי ואוטונומיה דתית מוגבלת. עם עליית הזרם השיעי לשלטון במאה ה-16, פגעו השלטונות והתושבים בקהילות היהודיות וכפו עליהן ועל רבניהן להתאסלם תוך איום על חייהם. חלק מבני הקהילות התאסלמו בעל כורחם, חלקם ברחו לבוכרה ולאפגניסטן, וחלקם סירבו ונטבחו. פרשת "אנוסי משהד" היא אחד המקרים הידועים והקשים ביותר שעברו על יהודי פרס: בשנת 1839 הוכרחו כל יהודי העיר משהד להתאסלם. רבים נרצחו, ורבים אחרים שמרו על זהותם היהודית בסתר וחיו כאנוסים עד המאה ה-20 – אז שבו ליהדותם באופן רשמי. במאה ה-19 הוטב מעט מצב היהודים באיראן בעקבות התערבות חיצונית של בריטניה ושל פעילים יהודים, בהם הברון רוטשילד וארגון כי"ח.

יהדות פרס אינה הומוגנית. היא התפרסה על פני מרחבים גדולים ונחלקה לקהילות רבות, שלעיתים היו מנותקות זו מזו. מסיבה זו ,לא הייתה ליהדות זו הנהגה מרכזית אלא רק הנהגות מקומיות. בראש כל קהילה עמדה מנהיגות כפולה: הרב, או בכינויו ה"מוּלָא", היה המנהיג הדתי ושימש כשוחט, דיין ומורה. המנהיג הציבורי היה אחד מעשירי הקהילה והוא ייצג את הקהילה בפני השלטונות. בסוף המאה ה-19 החלה התעוררות לאומית בקרב היהודים, והם החלו לעלות לארץ. מגמה זו התחזקה במהלך המאה ה-20.

כיום, הקהילה היהודית שנותרה באיראן אימצה את ההבחנה שקבע איתאללה ח'ומיני במאי 1979: "אנו מבחינים בין יהודים לבין ציונים. לציונים אין שום דבר הקשור לדת". המיעוטים הדתיים באיראן, לפחות לפי חוקת הרפובליקה האסלאמית של איראן, מוגנים ורשאים לבצע את טקסיהם ומנהגיהם ולפעול על פי חוקיהם. היהודים אף קיבלו הכרה רשמית כקבוצת מיעוט וזכו לנציגות במג'לס - הפרלמנט האיראני. 
האפשרות של היהודים לחיות בשלווה באיראן, כאמור, נתונה בסכנה בימים אלה. לאחרונה דווח, כי על רקע המלחמה בעזה, חיללו איראנים את קברי מרדכי היהודי ואסתר המלכה, הנמצאים, על פי המסורת, בעיר המדאן. התושבים המקומיים אף שרפו במקום דגלי ישראל. תושבי המדאן הגדילו לעשות ושיגרו מכתב למשרד התרבות האיראני בו ביקשו להפוך את המבנה ל"מוזיאון לפשעי המשטר הציוני". בעקבות כך, חבר פרלמנט יהודי באיראן, שלח מכתב תגובה לממשלת איראן וביקש את הגנת הרשויות. "היהודים באיראן חשים על בשרם את המלחמה בין ישראל לחמאס", טענו גורמים בקהילה היהודית, "יש לחץ וסכנה גדולה והמצב לא טוב". בעקבות האירועים, היהודים באיראן 'מורידים פרופיל' וגם בתי הכנסת מתפקדים באופן מצומצם כדי לא לגרום לתשומת לב מיותרת.
מה יעלה בגורלה של הקהילה היהודית הגדולה באיראן? האם המשך המלחמה בעזה יפגע בה עוד יותר? האם ההתנהלות של היהודים 'מתחת לרדאר' תספיק? 

ימים יגידו.