10 טיפים שיעזרו לנו להבחין בין שיח שנאה ובין אי הסכמה מכבדת

בימים בעקבות ה־7.10, נעשה ניסיון רציני של אנשים רבים להימנע מלשוב לשיח הרעיל שקדם למלחמה. גם אם יש מחלוקות, ראוי לדחות אותן, ואם לא לדחות, אז לפחות לנהל אותן בצורה מכובדת. רבים מאיתנו בחוסר סבלנות לאמירות רעילות מהסוג שהכרנו בחודשים שקדמו ל7.10. אולם, המלחמה נמשכת זמן רב, השגרה בעורף החלה להשתקם, וההרגל עושה את שלו. אותן נעימות ואותם ניגונים צורמים חוזרים להתנגן במחוזותינו. מחלוקות חדשות מתעוררות ועמן הסגנון הבוטה והמריר שאנחנו מכירים טוב כל כך. כדי להימנע משיבה אל אותה תהום של פלגנות, עלינו להזכיר לעצמנו שלא להיסחף אחרי שיח מעין זה. עלינו לבחור להשתתף רק בדיאלוג פורה ומכבד, ולהימנע מלתת יד לשיח של שנאה. הגבול בין מחלוקת מכבדת לשיח שנאה עלול לפעמים להיטשטש. להלן עשרה טיפים שיעזרו לנו לזהות את ההבדל בין אמירה, כתבה, ציוץ או פוסט המעודדים אי הסכמה מכבדת, ובין אלה שנועדו לעורר עוינות.

א. שפה נעימה וטון מכבד

"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים", אמר שלמה המלך בספר קהלת. כלומר דברי חכמים שנאמרים בנחת, נשמעים ומתקבלים על הלב יותר מאשר זעקה של בעל שררה. שיח תוקפני מעורר אנטגוניזם אצל הצד השני, מצית בו זעם, ומרחיק כל אפשרות לשיח והסכמה. בשביל לעודד מחלוקת מפרה ואפקטיבית, יש לבחור את סגנון השיח שלנו בהתאם.

מחלוקת מכבדת: המשתתפים משתמשים בשפה עניינית וניטרלית כדי להביע את דעותיהם.

שיח שנאה: שפה תוקפנית, פוגענית ומבזה, שמעוררת אנטגוניזם בצד השני בכוונה תחילה.

ב. התמקדות ברעיונות ולא באנשים

"שמע האמת ממי שאמרה" כתב הרמב"ם. במשפט קצר זה הוא עמד על אמת עמוקה ביחס לטבע האדם – במקום לדון ברעיון אנחנו נוטים לדון באדם שאמר אותו. לחשוב על רעיונות בצורה ביקורתית זה קשה – אז במקום להתאמץ כל כך אפשר פשוט לכתוב נגד האדם שכתב אותם, ולייחס לו תכונות רעות! מחלוקת אפקטיבית חייבת להישאר בתחום הרעיונות.

מחלוקת מכבדת: המשתתפים מתייחסים ברצינות ובכבוד לנקודות ולטיעונים שהציגו אחרים.

שיח שנאה: הדיון חורג מהנושא הנדון, והתקפות אישיות מחליפות ביקורת עניינית

ג. אמפתיה והבנה של דעות אחרות

מסופר בתלמוד שבית הלל ובית שמאי נחלקו שנים רבות, ובסופו של דבר נפסקה הלכה כבית הלל. הסיבה לכך היא לאו דווקא מפני שהיו חכמים או חריפים יותר, אלא מסיבות שקשורות לתרבות הדיון שלהם. "מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם". בית הלל התאפיינו במאמץ להציג נכונה את דברי הזולת, ובניסיון להבין אותו. מי שחותר לשיח שנאה יציג את העמדה של היריב בצורה מעוותת ושגויה. אולם מי שחותר לאמת ינסה להבין את הצד השני, ויציג את עמדתו בצורה הוגנת. רק על בסיס זה אפשר לקיים מחלוקת פורייה.

מחלוקת מכבדת: המשתתפים מתחשבים בנקודות מבט שונות, מגלים אמפתיה כלפיהן, ומציגים אותן בצורה הוגנת.

שיח שנאה: חוסר אמפתיה והבנה של האחר. הצגה של דעותיו באופן שטחי ומעוות.

ד. הקשבה אקטיבית ופתיחות

אחד ממאפייניו של החכם בפרקי אבות (לעומת הגולם) הוא: "מודה על האמת". היכולת להודות על האמת היא תכונה שדורשת גבורה רבה. אדם שיודע להודות על האמת מעיד על עצמו שהוא בן שיח אמיתי. דיון פורה הוא דיון עם אווירה שבה אנשים מרגישים בנוח לשנות את דעותיהם. שיח שמורגשת בו הקשבה אקטיבית ופתיחות.

מחלוקת מכבדת: המשתתפים מקשיבים זה לזה באופן פעיל, מגיבים בתשומת לב לנקודות שהועלו על ידי אחרים, ומגלים פתיחות לשינוי של ממש.

שיח שנאה: במקום הקשבה פעילה יש זלזול, ביטול מראש של דעות מנוגדות ללא התחשבות בטיעונים שהזולת מעלה, והתבצרות בעמדות.

ה. שיח מבוסס מקורות ועובדות

"מנא הני מילי", "מנין?", "מנא לן?", "מנלן?" – כל אלה שאלות נפוצות מאד בתלמוד, שפירושן אחד: מה המקור לקביעה שנאמרה כאן. דיון תלמודי, כמו דיון מדעי ראוי לשמו, דורש ראיות ומקורות. אולם ביסוס של עובדות אינו תנאי הכרחי בשביל ויראליות של פוסט או סרטון. עובדות חסרות בסיס בהחלט יכולות להתסיס את אלה המשוכנעים זה מכבר, אבל אין לו סיכוי לדבר אל אלה שלא חולקים את הדעה הזו. מי שלא מנסה לבסס את טיעוניו, מעיד על עצמו שכלל אינו מעוניין בדיון, אלא רק באהדה מצד אלה שממילא אתו באותו "צד". 

מחלוקת מכובדת: הטיעונים נתמכים על ידי מקורות ועובדות אמינים, המקדמים דיון מבוסס ראיות.

שיח שנאה: מידע שגוי, סטריאוטיפים וטענות לא מבוססות משמשים כדי לתדלק את השנאה, ופוגעים באיכות הדיון.

ו. הכרה במשותף

על הפסוק "והאמת והשלום אהבו" אומרים חכמים: "כל מקום שיש אמת, אין שלום. וכל מקום שיש שלום, אין משפט. ואיזהו משפט אמת? – שיש בו שלום. הוי אומר זה הביצוע" – "ביצוע" מלשון לבצוע, כמו שבוצעים את הלחם באמצע, כלומר למצוא פשרה באמצע. תעשיית השנאה וסוכניה ניזונים מהעמקה של הקרע והגברת הפילוג. כל ניסיון לצמצם אותו מאיים עליהם ולכן הם יסרבו לו. לפיכך, אם נראה אדם שמנסה למצוא את המכנה המשותף, את ה"ביצוע" בין הצדדים, ולצמצם ולדייק את המחלוקת, נדע שפניו למחלוקת פורייה וכנה.

מחלוקת מכבדת: המשתתפים מזהים אזורים של הסכמה או בסיס משותף, ומטפחים תחושת אחדות למרות ההבדלים.

שיח שנאה: המשתתפים מתעלמים מהבסיס המשותף, והדיונים הופכים למקוטבים, ומחזקים את המנטליות של "אנחנו נגד הם".

ז. הומור ליצירת אווירה טובה 

יש אומרים שמקור המילה ציניות הוא מהמילה 'צינה', שהיא מילה נרדפת למגן. הציניות מגנה על השקפת העולם שלנו מפני דעות אחרות שמנסות לחדור לתוכה ולערער אותה. אדם שדן בדעות של אחרים בציניות כנראה אינו מעוניין לנהל שיחה אמיתית. ציניות, הומור וסרקזם אינם בהכרח תורמים לתוכן של הדיון, והם יותר מהווים "קישוט" עבורו. הם משפיעים רבות על האווירה ועל יכולת ההקשבה. כמו שהם יכולים למנוע דיון כך גם להפך – הומור יכול ליצור אווירה טובה גם כשלא מסכימים, מעין הפוגה שמזכירה לנו את האנושיות של האחר.

מחלוקת מכבדת: הומור משמש כדי להקל על מצב הרוח או להחדיר חיוביות לשיחה מבלי לבזות אחרים.

שיח שנאה: סרקזם או הומור עם התקפות אישיות עלולים להסלים את המתח ולתרום לאווירה רעילה.

ח. הימנעות ממילות טריגר

מסופר על שניים מחכמי ארץ ישראל, רבי יוחנן וריש לקיש, שהיו לומדים ביחד שנים רבות, והחברותא ביניהם נחשבה למופת לדרך לימוד פורייה. ריש לקיש היה בעברו ראש חבורת שודדים, ובזכות ההיכרות עם רבי יוחנן זנח את חיי הפשע ונעשה חבר בבית המדרש. פעם אחת, בעת דיון הלכתי על טומאה של כלי נשק, התפתחה מחלוקת בין השניים. רבי יוחנן אמר לו בשלב מסוים "לסטאה בלסטיותיה ידע", כלומר: אתה מבין בכלי נשק בשל עברך כשודד. אמירה זו פגעה בריש לקיש, והאירוע הזה התחיל את ההתדרדרות ביחסים בין השניים, שנגמר בטרגדיה. רבי יוחנן, אף אם לא זו הייתה כוונתו, אמר מילה שהייתה טריגר עבור ריש לקיש. כל מי ששותף בשיח, מודע בדרך כלל לעובדה שיש מילים מסוימות, דמויות מסוימות, נקודות מסוימות, שבאופן מידי מקפיצות את הפיוז של הצד השני. לפעמים השימוש שנעשה במילות טריגר הוא מיותר, ואולי אפילו מכוון, ומעיד על אמירה שלא חותרת לשיח פורה, אלא להעמקת הפילוג.

מחלוקת מכובדת: המשתתפים מתרחקים משפה מתסיסה וממילות טריגר, תוך שמירה על אווירה עניינית והתמקדות בנושא.

שיח שנאה: דיונים עמוסים בשפה פוגענית ומלאים במילות טריגר שנועדו לעורר תגובות רגשיות במקום לקדם ויכוח מנומק.

ט. פתיחת שערים גם ליריבים

"והעמידו תלמידים הרבה" הוא אחד העקרונות החשובים ביהדות. עקרון זה מגיע על בסיס סיפורו של רבי אליעזר, שהתמנה לנשיא ופתח את שערי בית המדרש לתלמידים רבים. למהלך הזה יש היבט מעמדי: מעתה עניים, עשירים, מיוחסים ופשוטי עם – כולם יכולים לבוא ללמוד. אך יש למהלך הזה גם היבט פלורליסטי – בית המדרש הוא מרחב שפתוח לדעות שונות. יצירה של אטמוספירה שבה יש מקום לחלוק ולהתווכח היא חיונית למחלוקת פורייה. מרחב חברתי או וירטואלי שבו אמירה המנוגדת לדעתך תזכה לשיימינג ולבוז, במקום ליחס רציני, הוא מרחב ששייך לממלכת שיח השנאה. זאת בניגוד לפוסט, ציוץ, דף או קבוצה, שפותחים את שעריהם למגוון דעות ומעודדים דיון ומחלוקת.

מחלוקת מכבדת: המשתתפים מעודדים אחרים להצטרף לשיחה, תוך יצירת אווירה מכילה לנקודות מבט מגוונות.

שיח שנאה: הערות עוינות והתקפות אישיות מונעות השתתפות גלויה של הצד השני, ויוצרות סביבה שבה קולות מתנגדים עלולים לחשוש להביע את עצמם.

י. שאיפה לסיים בטוב

"אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה" – הוראה זו מהתלמוד מדגישה בצורה החזקה ביותר את המשמעות של מחלוקת מכבדת. מחלוקת – כן. מחלוקת חריפה – גם כן. אבל כששני הצדדים מביעים רצון טוב לחתור אל האמת, למצוא את המשותף, ולגלות אמפתיה לצד האחר – יישאר בסוף טעם טוב בפה, למרות הכל.

מחלוקת מכבדת: המשתתפים מחפשים באופן פעיל פתרון והבנה משותפת, במטרה לסיים את הדיון בנימה חיובית.

שיח שנאה: חילוקי דעות מסלימים ללא ניסיונות למצוא בסיס משותף, מה שמוביל לחילופי דברים לא פרודוקטיביים ומפלגים.

על ידי הקפדה על עשרת הטיפים הללו, משתתפים בדיונים, ממשיים ומקוונים, יכולים לתרום לתרבות של אי הסכמה מכבדת במקום לטפח שנאה. טיפוח סביבה שבה מעריכים רעיונות ולא התקפות אישיות, לא רק תשפר את איכות השיח המקוון, אלא גם תתרום ללכידות החברתית, ולהשקעה משותפת של משאבים לטובת הכלל במקומות בהם יש הסכמה – שיתופיות שנחוצה מאד למדינת ישראל בתקופה הזו.