מלחמות קודש: על אלימות דתית ביהדות, בנצרות ובאסלאם

מזה עשרות שנים שהטרור האיסלמיסטי מטלטל את העולם. הוא לובש צורות ושמות שונים – אל קאעידה, הטליבאן, דאע"ש, חמאס – אך המשותף לכולן הוא רצון להשליט את האסלאם בכוח על כל מי שלא מסכים אתו (כולל מוסלמים מהזרם הלא נכון), בין השאר דרך טבח באזרחים. אם לשפוט לפי הפגנות החודשים האחרונים במערב, הוא עשוי בהחלט להתלקח שוב בתוככי ארצות המערב (סימן מקדים: לפחות בלונדון מפגינים החלו לאחרונה לשיר את הסיסמה "From London to Gaza Globalize the Intifada" – מלונדון עד עזה, הפכו את האינתיפאדה לגלובלית). 

מוסלמים רבים יוצאים להגנת דתם בטענה שהאסלאם הוא במהותו "דת של שלום", ורק מיעוט של קיצונים מסלפים אותו ומשתמשים בו בהצדקה לאלימות. הם מצביעים על כך שהנצרות, במסעות הצלב שלה וברדיפות האינקוויזיציה  שפכה יותר דם מאשר האסלאם, וכן על כך שגם התנ"ך היהודי מלא אלימות ואם כן האסלאם אינו מיוחד.

מה האמת? האם כל הדתות גרועות באותה מידה, כפי שטוענים האתאיסטים? אולי בעצם כולן טובות באותה מידה אך, בלשונו של הרב יונתן זקס, יש להן רק כמה "טקסטים קשים" שצריך 'לנטרל' דרך פרשנות מחדש? 

יהדות: הכרה ועידון

נפתח ביהדות. אין ספק שהאדם בן זמננו הקורא בתנ"ך ייתקל בו במספר קטעים שיגרמו לו לזוע באי נחת בכסאו, ושלא בטוח שהוא שמע עליהם בבית הספר. עונשי מוות רבים על ימין ועל שמאל? עין תחת עין? קריאה לרצח העם העמלקי? כיבושי יהושע והציווי "לא תחיה כל נשמה"? כל אלו מרגישים כמגיעים מעולם אלים וקשה שאיננו רוצים להיזכר בו היום, ואכן גורמים ליהודים רבים להירתע ממסורתם שלהם. 

אך האם זוהי באמת היהדות שלנו? התשובה היא: כן ולא. כן, כי הדברים כתובים בתנ"ך ולפי היהדות לתנ"ך יש תוקף נצחי. אבל גם לא, משתי סיבות: 

ראשית, כי יחסית לתקופתו התנ"ך הוא דווקא נאור, והיה הראשון להציג את הרעיון כי יש לשלב מוסר בלחימה ("כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע", דברים כג, י), להציע לעיר אפשרות של שלום ("כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם", דברים כ, י), איסור השחתת עצים ("כִּי תָצוּר אֶל עִיר... לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ", דברים כ, יט), ועוד.

ושנית, כי היהדות אינה התנ"ך, אלא שילוב בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. והתורה שבעל פה ריככה ועידנה באופן מרחיק לכת את דיני המקרא. עין תחת עין? לפי חז"ל מדובר בפיצוי כספי. הוצאה להורג? חז"ל הוסיפו תנאים כה רבים לכך שהדבר הפך לכמעט בלתי אפשרי, עד שמסופר שבית דין שהוציא להורג פעם בשבעים שנה נחשב לקיצוני. מחיית עמלק? מדובר במצווה שתוקפה המעשי חלף כי עמלק נטמע בין העמים. כיבושי יהושע? חז"ל מסבירים שהוא נתן לכל מי שאינו לוחם אפשרות להמלט או להכנע בטרם כבש כל עיר. 

השילוב הזה יצר מתח מיוחד בין עקרון האמת המוחלטת הבאה מלמעלה, לבין עקרון השלום – הרצון לקיים חברה מתונה וסובלנית שלא מתנהלת תחת אימת הדין והעונש. התנ"ך מטיל סלעי אמת עזים מהשמיים; חז"ל קשרו להם מצנחים המאפשרים להם לנחות בשלום על הארץ. זהו סוד האיזון היהודי שהפך אותנו למי שאנחנו.

נצרות: הדחקה והתפרצות

מה לגבי הנצרות? הנצרות נולדה כידוע מתוך היהדות בסוף תקופת בית שני. ישו וכל תלמידיו היו יהודים, המזכירים קצת את הזרם הרפורמי של היום. הם רצו לשמור על זהותם היהודית, אך לא ממש להקפיד על כל הכללים. והנה, אחד הדברים שהם שינו היה שהם שמו את הדגש אך ורק על ממד החסד, האהבה ודרכי השלום של היהדות, תוך דחיה ואפילו גינוי של יסוד החוק, הדין והאמת. הם היו ממש פציפיסטיים, עד כדי כך שהם אפילו לא נתנו מקום לאלימות מתוך הגנה עצמית. מישהו הכה אותך? הפנה לו את הלחי השנייה.

במילים אחרות, הנצרות נולדה מרוח התורה שעל פה (לא במפתיע, שכן ישו ותלמידיו חיו בתקופת חז"ל) ודחתה את רוח התורה שבכתב. אכן, הנוצרים כינו את התנ"ך "הברית הישנה" ונוהגים להצהיר שהם לא מאמינים ב"אלוהי הברית הישנה", אלוהי החוק, אלא ב"אלוהי הברית החדשה", אלוהי החסד. 

מניין אפוא נולדה האלימות הנוצרית המפורסמת? ובכן, בשלוש מאות השנים הראשונות שלה היתה הנצרות נאמנה לדבריה ולא פגעה באיש, רק ספגה פגיעות ("הקדושים המעונים" המפורסמים). אך בתחילת המאה הרביעית התרחשה תפנית לא צפויה: הקיסר הרומאי התאהב בנצרות, הפך אותה לחוקית, ובמהרה היא הפכה לדת הקיסרות. היה זה אז שהתיאולוגים הנצרות עשו סיבוב פרסה, שינו את הכללים והתירו מלחמות קודש בשם הנצרות – והשאר היסטוריה (עקובה מדם). מרוב שהנצרות הדחיקה את הצד האלים באדם, הוא התפרץ ביתר שאת.

אסלאם: קבלה וקידוש

האסלאם הוא בדיוק הפוך לנצרות. אם הנצרות נולדה מרוח התורה שבעל פה הרי שהאסלאם נולד מרוח התורה שבכתב. מוחמד אהב בדיוק את החלקים בתנ"ך שעשו לנוצרים כאב בטן: האל הגדול, הגיבור והנורא המעניש את החוטאים ונוקם באויבים, הרוצה שמאמיניו יכבשו עמים אחרים בכוח הזרוע ויכניעו אותם לאללה. הקוראן מלא בתיאורי העונשים הצפויים לחוטאים ובשבח הלוחמים המוסלמים הנלחמים את מלחמות האל. 

גם מוחמד עצמו הוא היפוכו המדויק של ישו. דמותו אינה של קרבן חלש וצלוב, אלא של שליט חזק המנצח במלחמות. הוא לא היה רק נביא, אלא גם מנהיג ומצביא, ובמהלך עשר השנים האחרונות של הנהגתו שלח את מאמיניו לעשרות פשיטות ותקיפות. לפי המסורת המוסלמית הוא עצמו פיקח על כמה מהן, ובחלק מהמקרים פקד אישית על הוצאתם להורג בעריפת ראש של מאות גברים ומכירתם של הנשים והילדים לעבדות. 

לא במקרה, האסלאם מתחיל את מניין השנים של הלוח שלו לא מהרגע שנביאו נולד, כמו הנצרות, ואף לא מהרגע שהפך לנביא, אלא מהרגע שהוא קיבל כוח מדיני צבאי ליד, כשעבר ממכה למדינה ("מדינה" לא נקראה כך לפני מוחמד; היא קיבלה שם זה בעקבות הגירתו אליה – המדינה המוסלמית הראשונה). המקורות בקוראן המדברים על שלום וסלחנות? כמעט כולם שייכים לפרקים המוקדמים מימי מכה. הפרקים של מדינה עומדים בסימן האסלאם כדת שולטת ומנצחת. 

זו גם הסיבה לכך שמיד אחרי מות מוחמד יצאו תלמידיו לאחד ממסעות הכיבושים הגדולים והמהירים בהיסטוריה, עד שתוך כמאה שנים שלטו מספרד ועד הודו. בעוד הנצרות הפכה לדת של אימפריה קיימת בשלב מאוחר של התפתחותה ובסוג של טעות, האסלאם שאף מהתחלה להקים אימפריה משלו. האלימות האסלאמית אינה תוצר של הדחקת הכוח והתפרצותו אלא להפך – של קבלתו כחלק בלתי נפרד מהדת והרמתו על נס.

* * *

מה המסקנה לימינו? מול הטרור האסלאמיסטי של היום נראה שהאיזון היהודי בין אמת ושלום, בין כוחנות וסובלנות, נצרך מאי פעם. אם רק "נכיל" את הטרור הוא ימשיך לגדול ולנסות להחריב את כולנו, אך מצד שני אל לנו להיות כמוהו. עלינו לקחת את השילוב היהודי בין התורה שבכתב לזו שבעל פה ולתרגם אותו לזמננו – להציע אמת מוסרית בהירה ובלתי מתפשרת, המוכנה להשתמש בכוח ללא היסוס כשצריך, אך באופן שמכוון להפוך את העולם למקום בו שוררים אהבה, סובלנות ושלום. 

רק שילוב כזה יביא לעולם את האמת האלוקית האנושית השלמה.