מי מנגן על נבל בעזה? סיפורו של פסיפס בית כנסת עתיק

לעיר עזה יש אסוציאציות קשות באוזניים ישראליות, בגלל הפיכתה למרכז ארגון הטרור חמאס, אשר ממנו יצאו המחבלים לטבוח בתושבי העוטף, מגובים בתושבים עזתים. אבל העיר הזו, שבה משתוללת היום מלחמה בין ישראל לחמאס, שימשה מקום משכנם של יהודים מדורי דורות כבר בתקופת החשמונאים, והם חיו ושגשגו בה באין מפריע.

העיר עזה נזכרת בספר בראשית, כגבולה הדרומי של ארץ כנען: "ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה" (בראשית י', י"ט). על המלך שלמה נכתב "כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה" (מלכים א', ה', ד'). מדהים לגלות עד כמה ההיסטוריה של עזה משופעת במאורעות ובסממנים יהודיים לאורך כל הדורות – בימי האבות, בתקופת ההתנחלות, שמשון הגיבור, לוקחי ארון ברית ה' מעזה בימי עלי ושמואל, ימי שלמה וחזקיהו, תקופת החשמונאים ובכלל ימי בית שני, תקופות המשנה והתלמוד, ימי הביניים – ועד למאה העשרים. השם "פלסטין" שניכסו לעצמם אלו הקוראים לעצמם היום 'פלסטינים', מקורו בכלל בעובדה שעזה הייתה אחת מחמש ערי הפלישתים, שנשקו למרחב של שבט יהודה בשפלת יהודה. הפלישתים היו עם של יורדי-ים, שישבו במישור החוף הדרומי, המוכר גם כפלשת. הקיסר הרומי אדריאנוס, רצה לטשטש את הקשר של היהודים לארצם ולכן שינה את שמה של הפרובינקיה יהודה ל"סוריה הפלשׂתינית", או בקיצור, "פלשתינה".

בית תפילה ליהודים או לנוצרים?

בשנת1965 , שנתיים לפני שחרור רצועת עזה במלחמת ששת הימים, רצה השלטון המצרי להקים קזינו על חוף הים, סמוך למזח של נמל עזה. במהלך החפירות לצורך הקמת המבנה, התגלתה לעיני פועלי הבנייה המצרים רצפת פסיפס עתיקה יפהפייה. החפירות הופסקו ושרידי הרצפה נחשפו במלואם. קטע הפסיפס ששרד בחלקו המערבי של אולם התווך המרכזי, מתאר את דוד המלך לבוש בגדי קיסר ביזנטי ופורט על נבל. מעל כלי הנגינה נכתב בעברית "דויד". סביב המלך עומדים גור אריות, ג'ירפה ונחש, ומאזינים לנגינתו.

זמן קצר לאחר הגילוי, פרסמה הכנסייה האיטלקית מאמר שבו נכתב, כי "לפי ידיעות שהופיעו בעיתונות המצרית, גילתה משלחת מחלקת העתיקות שרידי כנסיה מהמאה החמישית בעזה וביניהם שני פסיפסים יפים... בשני הפסיפסים מופיעות כתובות ביוונית ובעברית".

כאשר קרא את הידיעה פרופסור מיכאל אבי-יונה, אחד מבכירי הארכיאולוגים בארץ, הוא התנגד נחרצות לקביעה כי מדובר בשרידי כנסייה וסבר כי אלו שרידים של בית כנסת. הוא פרסם את דעתו בעיתון "ידיעות החברה לחקר א"י ועתיקותיה" שהופיע בשנת 1966. 

ב-1967, שנה לאחר מכן, עם שחרור רצועת עזה מידי המצרים, יצאו אנשי אגף העתיקות בישראל לעזה כדי לחפש את הפסיפס המדובר וגילו, כי אכן מדובר ברצפת בית הכנסת העתיק של קהילה יהודית בעזה-מיומס. קביעתם התבססה על כמה גורמים: בכניסה לאולם המרכזי נראית בפסיפס דמות פורטת בנבל ומהפנטת חיות פרא, ומעליה מופיע השם "דויד" באותיות עבריות. נוסף לכך, בכתובת המרכזית שבפסיפס מופיעה ההקדשה הבאה: "אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569". השמות מנחם וישוע הם שמות עבריים מובהקים. בפסיפס אף מופיעים תיאורים רבים של גפן וזית שהינם סמלים יהודיים מובהקים. הפרט האחרון המכריע: כיוון התפילה בבית הכנסת פונה לירושלים (כמו כל בתי הכנסת בעולם). על פי הספירה הנוצרית, בית הכנסת נבנה בשנת 508 או 509, כלומר, בתקופה זו גרה בעיר קהילה יהודית אמידה, שיכלה להרשות לעצמה בנייה של בית כנסת מפואר.

אמנות תוצרת עזה

בית-הכנסת חרב כנראה בימי הכיבוש הערבי במאה השביעית, כאשר חרבה עזה-מיומס. כשנמצאה הרצפה, הפסיפס היה במצב גרוע, מפורר וחרב, וראשו של דוד היה הרוס כולו. למרבה המזל, נמצאו תמונות של הרצפה השלמה בידיו של יוחנא אל-נימרי, הכומר הקתולי של עזה, אדם משכיל שידע מלכתחילה שמדובר ברצפה של בית כנסת ולא של כנסיה וטרח לצלם את הרצפה בעת החפירה, כשעוד הייתה שלמה יותר. אל-נימרי נתן את התמונות יקרות הערך לחוקר בתי הכנסת העתיקים בארץ, צבי אילן. 

לרצפת הפסיפס מעזה יש שלוש 'אחיות' – רצפות פסיפס הדומות לה להפליא, שנמצאות בצפון הנגב בשטח ישראל. רצפת בית כנסת אחת נמצאה בחורבת מעון שליד קיבוץ נירים. רצפה של כנסיה ולא בית כנסת נמצאה ב"חרבת שלאלה" שבנחל הבשור על ידי הצבא האוסטרלי ששהה באזור בזמן מלחמת העולם הראשונה. הרצפה נלקחה לאוסטרליה ומוצגת כיום במוזיאון במלבורן. בשנת 1991 התגלתה רצפה נוספת של כנסיה באותו סגנון באזור קיבוץ בארי. הרצפה כוסתה בעפר כדי שלא תיפגע.

כיצד ייתכן כי מקומות פולחן של דתות שונות – יהדות ונצרות – יהיו בעלי רצפות פסיפס כמעט זהות? התשובה נעוצה כנראה באותם אמנים שישבו בעיר עזה, שהיו מבצעים עבודות לפי הזמנה. את ההזמנות הם קיבלו, מתברר, גם מהיהודים וגם מהנוצרים...

בשנות התשעים של המאה העשרים, כשרצועת עזה נמסרה לידי הרשות הפלשתינית, ניסו הפלשתינים לטעון כי מדובר ב"זיוף ארכיאולוגי ישראלי" תוך התעלמות מהעובדות ההיסטוריות והארכיאולוגיות. הם גם לא עמדו בהתחייבות שקיבלו על עצמם לשמור על המקום. במסמך שהוכן במערכת הביטחון ביוני 1997 נאמר, כי "הרשות הפלשתינית מונעת כניסת ישראלים לאתר בית הכנסת העתיק בעזה, בטענה כי הוא סמוך מאד למשרדיו של יאסר ערפאת."

לימים, הועתק הפסיפס למוזיאון ישראל לשימור ואז הוחזר לישוב נצרים. עם תכנית ההתנתקות ב-2005 הועבר  הפסיפס למוזיאון רוקפלר בירושלים, וב-2009, כשנפתח מוזיאון השומרוני הטוב (מוזיאון פסיפסים מיהודה ושומרון), הועבר אליו הפסיפס העתיק.

היום הוא מוצג במוזיאון ישראל בירושלים ורפליקה ממנו נמצאת במוזיאון השומרוני הטוב. לאחרונה עבר הפסיפס שימור חדשני באמצעות מכונת קיטור ייחודית, המחזיר לציורים את גווניהם המקוריים המרהיבים.

(הכתבה על פי ספרו של חגי הוברמן, "קהילה יהודית בעזה", הוצאת ראשית ירושלים, 2020)