מומחים לענייני מומחים קובעים: אסור להאמין למומחים!

"הכרכרה־ללא־סוסים (=מכונית) הרגילה, היא כיום מותרות לעשירים בלבד. ואף על פי שמחירה ירד קרוב לוודאי בעתיד, היא כמובן לא תזכה לעולם לשימוש המוני כמו האופניים", דברים מופרכים אלה נאמרו בשנת 1899 על ידי מגזין אמריקאי מוביל. הם לקוחים מתוך ספר בשם "דבר המומחים", שמובא בו לקט של אמירות מאת מומחים על שלל נושאים, בתקופות שונות של ההיסטוריה, שהמשותף להן הוא שכולן התבררו כשגויות. בין האמירות שם אפשר למצוא את "עד 1940 תורת היחסות תיחשב לשטות גמורה" (נאמר ב־1929), "בתוך שלושים שנה ארצות הברית תראה את קץ העוני" (נאמר ב־1930), "סתם צעצוע" (נאמר על הטלפון בראשיתו), "חסר ערך" (נאמר על המחשב בראשיתו).

התרגום העברי הוא כבר בן למעלה מעשור, אולם ספר זה מתעדכן כל שנה ומתרחב עם ציטוטים חדשים, מה שמוכיח שהמסר שלו לא ממש מחלחל. כותבי הספר, שמגדירים את עצמם כמשתייכים לקבוצה של "מומחים לענייני מומחים", כותבים בשם כמה מעמיתיהם שיש בסיס לטענה שמומחים "צודקים ונכונים בקביעותיהם לא יותר ממחצית הזמן בלבד" (מה שמטיל בספק גם את הקביעה הזאת עצמה, שנאמרה על ידי "מומחים לענייני מומחים"). המסר של הספר הוא "חכמים היזהרו בדבריכם", כשם הכותרת של המבוא העברי לספר (מאת יוסי ורדי), שגם מצטט את מארק טווין שאמר בהומור האופייני לו: "אמנות הנבואה היא אמנות קשה – במיוחד בכל מה שקשור לעתיד".

לצד הדוגמאות המשעשעות שהבאנו למעלה, יש גם דוגמאות טרגיות. כך למשל: "דודי הוא אדם שוחר שלום. הוא חושב שמלחמה איננה שווה את המאמץ" (אחיין של היטלר ב־37', שנתיים לפני המלחמה), "איראן היא אי של יציבות במזרח התיכון" (הנשיא קרטר ב־77', שנתיים לפני מהפכת האייתוללות), וגם אחד שקשור אלינו – "מבין כל הבעיות הקשות באמת של העולם, הסכסוך הישראלי־ערבי הוא הפשוט מכולם וגם הניתן ביותר לניהול" (נאמר ב־1948). אל הקטגוריה של האמירות הטרגיות, משתייכות אמירות רבות של מומחים ישראלים, שנאמרו בהקשר לרצועת עזה בשני העשורים האחרונים. "חמאס מורתע", "אני מאמין שיש סיכוי שהחמאס, הנבלים של העבר, עשויים להיות אנשים הגיוניים כיום", "אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של החמאס.", "חמאס הוא נכס" – כל הן רק דוגמאות מעטות מפי אנשי צבא, מודיעין, ופוליטיקה, שקדמו ל־7.10, ואולי יופיעו במהדורה הבאה של "דבר המומחים".

"למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז", אמרו חכמים, במשפט שאולי צריך להיות המוטו של הספר ההוא. הטעויות הרבות בהערכות של המומחים, שפעמים רבות נאמרו בביטחון עצמי מופרז, צריכות ללמד אותנו ענווה בכל מה שקשור להערכות שלנו. "הנבואה ניתנה לשוטים", משפט נוסף שאמרו חז"ל, שפירושו הוא שאנשים שאינם שוטים יעדיפו להימנע מנבואות ומאמירות נחרצות על העתיד הלא נודע.

כשם שהמומחים והמתנבאים למיניהם צריכים לאמץ את מידת הענווה, כך הציבור הבוחן את דבריהם צריך לאמץ את מידת הספקנות. באופן עקרוני אין להתעלם מכך שלמומחה, שיש לו ידע רב בתחום הנידון, יש בכל זאת יתרון על פני ההדיוט. אולם כל אדם – מומחה ככל שיהיה – הוא עדיין רק אדם, עם נקודת מבט אנושית מוגבלת.

אצל חכמי התלמוד יש מגמה ברורה לרכך את ההיררכיה שבין המומחה וההדיוט, בין הרב והתלמיד, ואפילו בין הבורא וברואיו. הפסוק "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" שנכתב על בריאת האדם, נאמר בלשון רבים למרות שאלוהים ברא את האדם לבדו. הטעם לכך, לפי חכמים, הוא שהקדוש ברוך הוא התייעץ עם המלאכים, למרות שלא היה צריך, כדי ללמד אותנו את מידת הענווה. מדרש אחר אומר כי "כְשֵׁם שֶׁעֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל כָּךְ תַּלְמִיד קָטָן מְחַדֵּד הָרַב עַד שֶׁיּוֹצִיא מִמֶּנּוּ בִּשְׁאֵלוֹתָיו חָכְמָה מְפֹאָרָה". חכמים מעודדים את הרעיון של "מכל מלמדי השכלתי", ואת ההבנה שגם המומחה הגדול ביותר, מוגבל בנקודות המבט שלו, ואין לתת בו אמון מלא, אלא להיות שותפים פעילים בשיח ביקורתי ובונה.