שלוש שנים בכלא תמורת חופש לכל החיים – האם הייתם מסכימים?

חישבו על הדיל הבא: מציעים לכם לשדוד מבנק סכום שיהיה שווה ערך בדיוק לכל המשכורות שתקבלו בעבודה שלכם עד שתצאו לפנסיה. אתם תיתפסו ותשבו בכלא שלוש וחצי שנים, בתנאים לא נעימים ואפילו אלימים, אולם כשתשתחררו מובטח לכם כי הכסף ששדדתם יימצא ברשותכם. מרגע שתשתחררו תוכלו לקבל בכל חודש את אותה משכורת שהייתם אמורים לקבל – רק בלי לעבוד. האם הייתם הולכים על זה?

מי שענה על שאלה זו תשובה חיובית היה מורן, גיבור הסרט 'העבריינים', סרט חדש שזכה לשבחי הביקורת בפסטיבל קאן האחרון. מורן, תושב בואנוס־איירס, הוא עובד בנק מעט מופנם, שלא יוצר הרבה קשר עם עמיתיו. יום אחד הוא מחליט לשדוד את כספת הבנק – יש לו גישה לשם כי הוא גזבר – ולהפקיד את הכסף אצל עמיתו לעבודה רומן, מתוך ידיעה שהוא עצמו ייתפס וייכלא לשלוש וחצי שנים. הבחירה שלו מעלה את השאלה האם העבודה עצמה, העבודה הסיזיפית בבנק, היא עצמה אינה סוג של בית כלא, ואם כך – עדיף לשבת שלוש שנים בכלא מאשר לשבת עשרים שנה (עד הפנסיה). האנלוגיה הזו נעשית יותר ברורה בהמשך: אחרי שביצע את השוד והחביא את הכסף, מורן מסגיר את עצמו ונכנס לכלא, והצופה מופתע לגלות שהאסיר החזק ש"מנהל" את הכלא, נראה בדיוק כמו מנהל הבנק – אותו שחקן מגלם את שניהם.

בתחילתו של יום העבודה בבנק, שמוצג בתחילת הסרט, ישנה סצנה בה אישה קשישה מגישה צ'ק, אולם מתברר שהחתימה שלה נראית בדיוק כמו חתימה של אדם אחר, שגם הוא לקוח של אותו בנק. בזמן שעובדי הבנק מנסים לפתור את החידה המטרידה הזו, מעירה אחת העובדות כי אולי פשוט מדובר בצירוף מקרים. "יש אנשים עם אותה חתימה, יש גם אנשים עם אותו מראה, יש גם אנשים עם אותו קול, יש גם אנשים עם אותם חיים". המסר שלה משקף את התחושה הכללית של הבנק ההוא, ואולי גם של הרבה מקומות עבודה בחיים האמיתיים – פס ייצור מנוכר, שלא מתחשב בייחודיות של האדם. בית כלא במסווה.

החלק הראשון של הסרט גורם לצופה להאמין כי הוא משתייך לז'אנר הפשע – שוד, חוקרים, משפט, כלא, חרדתם של השותפים לפשע, סחיטה בבית הסוהר. אף על פי כן, ברור כבר שם שמה שמניע את מורן ורומן אינו כסף, אלא אי נחת מהחיים לחירות ומשמעות. החלק השני של הסרט, לוקח תפנית מפתיעה. בחלק זה כל אחד משני הגיבורים, בזמנו, מתגלגל אל תוך קבוצה קטנה של אנשי כפר, שחיים באופן רגוע ועליז, כמעט אוטופי ודמיוני, הרחק מהכרך ההומה. השהות הזו היא זמנית אך היא מערערת את עולמם של אנשי הכרך. החלק הזה של הסרט מזמין שאלות נוספות – על היחס בין חיי העיר וחיי הכפר, על ההבדל בין עבודה שבה האדם מגשים את עצמו בתוכה ובין עבודה שהאדם מנוכר אליה, ועל הפליאה מיופיו של העולם ובריותיו המשונות.

"מנין שישיבת כרכים קשה?" שואלים חכמים בתלמוד. "כרך" בלשון חכמים בא במשמעות של עיר גדולה וצפופה, לעומת "עיר" שפירושה דומה יותר לעיירה בלשוננו. כדברי רש"י על כך: "ישיבת כרכין קשה שהכל מתיישבים שם ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אוויר. אבל בעיר יש גינות ופרדסים סמוכים לבתים ואווירן יפה." חכמים מחפשים מקור לתובנה הזו מהתנ"ך, והם מוצאים את הפסוק הבא: מנין שישיבת כרכים קשה? — שנאמר: "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים". הצורך ב'התנדבות' מצד אלה שבאים לשבת בעיר, וב'ברכה' לאותם אנשים, מעיד שהישיבה בעיר היא עניין מאתגר שדורש חיזוק. הכרך הוא "גן החיות האנושי" כלשונו של החוקר דזמונד מוריס, אליו נדחסים אנשים רבים בצפיפות לא טבעית. הכרך הוא מקום מפתה בשל הגירויים וההזדמנויות הרבות שהוא מספק, אך גם מקום מחניק ודחוק, שלא תואם את טבע האדם.

אך מה הפתרון לזה? הפתרון הגלוי של הסרט הוא דרכו של מורן בתחילתו – ניסיון לחמוק מהמערכת, לייתר את הצורך בעבודה, להגר אל חיי הכפר השלווים. אולם בין השיטין מוצע שם פתרון נוסף.

אחד מאותם "אנשי כפר" שמופיעים בסרט הוא בחור צעיר ומלא מחשבות, שחוקר עיצוב של גנים וגינות. באחת השיחות בין הדמויות הוא משווה בין "הגן האנגלי", "הגן הצרפתי" ו"הגן היפני" ובין עוד סגנונות עיצוב. עיקר ההשוואה שלו היא בין עיצוב שמדגיש את העובדה שמדובר באמנות אנושית, ובין עיצוב שמנסה לחקות את האווירה הפראית והספונטנית של הטבע. מה שנראה במבט ראשון כמו הרצאה על גינות, לא ממש קשורה לעניין  ואולי קצת משעממת, הוא אולי ניסיון נואש למצוא דרך להביא בצורה מלאכותית את הטבע לתוך התרבות, את הכפר אל תוך העיר, ואת החירות והספונטניות לתוך הנוקשות של חיי הכרך.

אחד הקטעים המרגשים ביותר ברוח זו מתרחש דווקא בין כותלי בית הסוהר. שם האסירים, ובמיוחד מורן, באפיזודה שמזכירה את "חומות של תקוה", מתלהבים מפואמה שמלמד אותם מורה שמכניסים עבורם לתוך בית הכלא – "מישורי המלח הגדולים". פואמה ארגנטינאית אהובה ומרגשת, שמביאה את המרחבים הגדולים אל בין חומות הכלא, ואולי גם רומזת על האפשרות להביא את המרחבים האלה אל תוך השגרה, אל בית הכלא המטאפורי של חיי הכרך.