למה שלא תתחלפו עם החתול שלכם, בעצם?

האם באמת כדאי להיות בן אדם? לא היה עדיף, נאמר, להעביר את החיים בתור סנאי, חתול, או שימפנזה?

חכמינו ציינו כבר מזמן את התמודדותו הקשה של האינטליגנטי שביצורים, הנקרע תחת נטל הפרנסה, בעוד שאר יצורי עולם מתפרנסים חינם: "הראית מימיך ארי סבל, צבי קייץ (=אורז תאנים), שועל חנווני, זאב מוכר קדירות, בהמה חיה ועוף שיש להן אומנות"?  אכן, לבני האדם יש יכולות שכליות נעלות מאד על פני אלה שכל כל שאר היצורים, אך מה התועלת בכך אם הדעת הזו מגיעה עם מחיר כבד?

שאלת השאלות של המין האנושי היא שאלת בירורו של ה"טוב" מן ה"רע". איך אפשר לקחת מהחיים האלה את הטוב, בלי להישאב למחיר של הרע. בבודהיזם, מתוך אותו מבט, שורר סוג של יאוש מחיי העולם הזה. התקווה היחידה היא בהתנתקות מוחלטת, בהיכחדות הרצון לתוך "נירוונה" מאיינת. משהו מזה מתחיל ללוות את העולם המערבי בזמננו, עם טענות (מיזנתרופיות משהו...) המאשימות את המין האנושי בקלקול הטבע, ורואות את האדם כיצור מיותר ומזיק שבלעדיו הטבע פשוט מושלם.

האם ישנה דרך אחרת?

על פי ספרות הקבלה, הפתרון אינו בויתור על הדעת, זו שמייחדת אותנו כבני אנוש, כי אם בניהול מושכל שלה. כאיזון לעומס הנפשי שיוצרת אותה "דעת" מובא רעיון השבת. נבראנו כדי לעבוד, לעשות, לפעול. הטבע האנושי שלנו מכוון אותנו להוציא אנרגיה על יצירה ובנייה של העולם. דבר זה היה נכון כבר בגן עדן לפני שגורשו משם אדם וחוה, שהרי מלכתחילה יצר האל את האדם בתפקיד של גנן - "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". העבודה תמיד היתה שם, ותמיד היינו אמורים להיות "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד".  אבל מיד אחרי היום השישי בו נברא האדם, באה השבת. עם תודעת השבת. יכול אדם לבלות את השבוע שלו בעבודה מאומצת, אך בתודעה נפשית רגועה. השבת מסמלת את הערך בחיים מעצם קיומם. את ה-being   ולא את ה- doing.

העשייה (המיוצגת על ידי "ששת ימי המעשה") אינה יכולה לבוא על חשבון תחושת הקיום עצמה, שמיוצגת על ידי יום השבת. תודעת השבת מרגיעה אותנו, מזכירה לנו שהחיים אינם רק עבודה ומאמצי פרנסה, שמטרתם היא לא רק לעשות אלא גם להיות. יש בנו חלק שיודע תמיד לנוח, שיודע לגעת בתחושת החיים כמו שהיא – להעריך את עצם הקיום. זה החלק שאנו מקדישים לו רשמית את יום השבת, יום המנוחה, הרוגע וההרפיה.

לשם כך, לא די לנו ביום השבת. עלינו להרחיב את השבת במידת האפשר, ולו באופן סמלי, אל כלל ימי השבוע, ובכך לרכך ולו במעט את אותו רצף תובעני של משימות היומיום. בספרו על הדאגה (עמ' 213) מביא דייל קרנגי מחקרים שערך צבא ארצות הברית, אשר גילו כי מנוחה של עשר דקות לכל שעת עבודה משפיעה ביותר על תפקוד וסיבולת החיילים. מסתבר שגם עשר דקות של "שבת", אחרי שישים דקות של "חול", משפיעים לטובה על פריון העבודה.

אך לא רק הפסקות נחוצות לנו בעבודה. חשוב שגם בזמן העשייה עצמה, נחווה משהו מן הרוגע של המנוחה – דבר שיאפשר לנו תפקוד רגוע ויעיל יותר. לשם כך עלינו להחיל, ולו במקצת, את תודעת השבת על ימי העבודה שלנו. כך למשל מסופר בתלמוד על חכם בשם שמאי הזקן שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. כשהיה יוצא לשוק ורואה מאכל משובח, היה מזמין אותו לכבוד שבת, למחרת היה מוצא מאכל טוב יותר והיה מזמין גם אותו עבור השבת, ואוכל היום את מה שהזמין אתמול לכבוד שבת. כך יצא שבעצם כל השבוע הוא אכל סעודת שבת. מה בדיוק הרעיון? שמאי פשוט שמר על עצמו, ודאג להזכיר לעצמו בכל יום שהעבודה אינה העיקר. חיינו אינם רק מרוץ מטורף של דאגות פרנסה, אלא יש להם ערך מקודש בפני עצמם. תודעת השבת עוזרת לנו להאט, להיזכר בערך הזה, ולהתחבר ליתרון האמיתי שיש לנו כבני אדם.