מה לעשות עם כל השנאה נגדנו?

למשך תקופה קצרה, החל מהשביעי באוקטובר ולמשך כמה שבועות, היה נדמה לנו שדעת הקהל העולמית חגה על צירה לכיווננו. שכמו בימים הנוראים ההם אחרי השואה, כשאומות העולם הבינו עם אלו כוחות של רשע ושנאה אנו מתמודדים ותמכו בנו, כך הן גם תעמודנה לצידנו היום ותעזורנה לנו להגן על עצמנו ולהילחם בצרינו.

אך תקופת החסד המרעננת לה זכינו הסתיימה הפעם מהר, מאוד מהר. עוד לפני שנכנסנו לעזה כבר החלו נשמעים קולות של הסתייגות וביקורת, ותוך שבועות ספורים הם הפכו למקהלה עולמית ששרה כמעט לגמרי בקול אחד. צלבי קרס החלו לפרוח כשדה קוצים, תקריות אנטישמיות עלו במאות אחוזים, והנה המדינה כולה מוצאת עצמה בהאג, על דוכן הנאשמים, מואשמת ב"ג'נוסייד" של העזתים. מאות אלפים נרצחו ברוסיה ובתימן, ומי יודע כמה מוצאים להורג בסין ובצפון קוריאה, אבל האצבעות המאשימות מופנות משום מה רק אלינו. לעיתונאים יש אפילו סיסמה קליטה לכך: "no Jews – no news".

הדברים האלו כבר התרחשו בעבר, ולא פעם. ממש בשבועות האחרונים קראנו על הפעם הראשונה שזה קרה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". בני ישראל חיו במצרים בשלום, אחרי שאחד מהם, יוסף, הציל את הממלכה משבע שנות בצורת ורעב מחפיר. המצרים הכירו טובה לבני ישראל, כיבדו אותם והזמינו אותם לחיות לצידם. עד שיום אחד עננה של שכחה חלפה על פניהם: קם "מלך חדש" ש"לא ידע את יוסף". על פי פשט פרעה של ימי יוסף נפטר, ואחריו התמנה פרעה חדש שבאמת לא הכיר אף פעם את יוסף. אך חז"ל העלו אפשרות מעניינת הרבה יותר: שהיה זה אותו פרעה החביב שיוסף פתר את חלומותיו ושהעלה את יוסף לגדולתו. אלא שאחרי מות יוסף הוא פשוט... התחדש – השתנה, התנכר, הפך ל'אחר', העמיד פנים שכל הסיפור עם יוסף לא קרה.

זה בדיוק מה שחווים כעת יהודים רבים ברחבי העולם: חבריהם, עמיתיהם לעבודה ולספסל הלימודים, שכניהם ולעתים אפילו כללות המדינה שהם חיים בה (ה"מלך") מפנים להם עורף (לשון "פרעה"), מסתכלים עליהם כעל פושעי מלחמה ותובעים מהם לאבד את הזכות להגן על עצמם. פוליטיקאי אירי בשם קונור או'בריאן אמר פעם ש"האנטישמיות ישנה שינה קלה" – בדיוק כשנדמה שהיא סוף סוף נרדמה, היא מתעוררת.

מה לעשות עם כל השנאה הזו המתעוררת כעת נגדנו?

המקום שבו נולדה השנאה

לחז"ל היתה אמירה מאוד מעניינת על שנאת ישראל. היא קשורה בהיסטוריה הפנימית שלנו כעם, וספציפית במקום שבו במידה רבה הפכנו לעם שאנו מכירים – מדבר סיני.

חז"ל שואלים מדוע נקרא שמם של המדבר וההר "סיני"? תשובתם: "מפני שירדה שנאה לאומות העולם עליו". המילה "שנאה" דומה מאוד ל"סיני" (במיוחד לפי הנוהג שלא להבחין בין סמ"ך ושׂי"ן שמאלית), ואם כן יש קשר עמוק בין הר סיני לבין רגש השנאה.

אבל מה בדיוק פירוש "ירדה שנאה לאומות העולם"? האם הכוונה היא שירדה לעולם שנאה כלפיהם, שכעת שונאים אותם, או שירדם להם שנאה כלפינו? למרבה העניין, שני הפירושים קיימים במסורת שלנו. אבל לא זו בלבד שהם לא סותרים אלא שהם משלימים.

מה בעצם קרה בהר סיני? עם ישראל קיבל תפקיד. הוא קיבל את הספר המכונן שלו, המגדיר לו מה מקומו ותפקידו בעולם, מהי השליחות המיוחדת שהוא צריך לבצע. ברית נכרתה בינו לבין מלך העולם, ובמסגרתה הפך אותנו המלך לבן סודו הקרוב.

העניין הוא, שבכל בחירה יש ממד של אפליה. מול מי שנבחר יש מי שלא נבחר. זה לא אומר שהאנשים שלא נבחרו איבדו את ערכם ומקומם; להפך, הבחירה רק מחדדת את העובדה שלכל נברא יש תפקיד מיוחד משלו. אך זה כן אומר שהתפקיד המיוחד והחשוב הזה, היות עם סגולה שנועד לייצג את ה' בעולם, לא ניתן להם. האפליה הזו, המבטאת חיבה יתירה לעם ישראל, עשויה להתפרש כשנאה לאומות העולם. הם לא חלק מהברית של סיני, ועל כן יכולים להרגיש דחויים ולא רצויים.

זה מוביל אותנו אל הפירוש השני, העוסק בשנאת אומות העולם כלפינו. הידיעה כי עם ישראל מסתובב עם הבטחה שהוא נבחר יכולה בקלות להוליד מרירות. "מה, הם חושבים שהם טובים מאתנו?" אם אדם או אומה עסוקים בתיקונם העצמי, בהפיכתם לגרסה הטובה ביותר של עצמם, המחשבה הזו לא תטריד אותם יותר מדי. הם יאמרו לעצמם "חושבים? שיחשבו!" אולי הם אפילו יוכלו לשקול את האפשרות שהבחירה בישראל אמיתית, ולהתעניין בתורה שלהם. אבל אם עם או אדם לא עסוקים בתיקון עצמי אלא מחפשים תירוצים לרחם על עצמם ולהאשים אחרים, המרירות הזו תגדל בתוכם ותהפוך לשנאה. היהודים, בעיקר אם הם מצליחים, הם מראה הלועגת להם. ומה עושה אדם חמום מוח שאינו אוהב את הבבואה שלו? מנפץ את המראה.

הדרך הפתלתלה לסיני

הבחירה בעם ישראל ושנאת ישראל נראות אפוא כקשורות זו בזו לבלי היתר. האנטישמיות היא הצל של האמונה בבחירת ישראל. מה עושים עם זה?

פתרון רבים שרבים הציעו הוא: לוותר על הרעיון של הבחירה בעם ישראל, שנראה שהוא רק עושה צרות. הנה, חז"ל בעצמם אמרו זאת – האנטישמיות נולדה בסיני! אם נסובב אחורה את גלגל ההיסטוריה ונחזור להיות עם ככל העמים, הם בוודאי יפסיקו לשנוא אותנו, לא?

כולנו יודעים מה היו התוצאות של הניסוי הזה... רוב יהדות גרמניה וחלק גדול מיהדות פולין נספו למרות שניסו זאת. לכן ישנה אפשרות אחרת: למנף את השנאה כלפינו כדי לחזור לסיני. לא רק אנחנו המראה השבורה של האנטישמיים, אלא גם הם שלנו. מסופר על רבי שחי בגטו שנשאל על ידי אחד מתלמידיו, שאיבד את אמונתו והתרחק, "למה בריונים מציקים לי וצועקים לי ברחוב 'ז'יד' [יהודי]"? השיב לו הרבי: "שכחת שאתה יהודי, אז הם מזכירים לך..."

בכל פעם שאנו רואים שנאה כלפינו עלינו בהחלט להלחם בה, להסביר את עצמנו, לדעת לעמוד על שלנו; אבל במקביל עלינו להפנות את המבט גם פנימה, אל סיני. השנאה נולדה בסיני כדי להשיב את מבטנו שוב ושוב אליו. כי לא רק האנטישמיות ישנה שינה קלה, אלא גם היהדות: "אני ישנה ולבי ער" – כלפי חוץ אולי נדמה עלינו שאנו ישנים, רחוקים מעצמנו, אבל עמוק בפנים לבנו ער ובוער, מחובר ליעוד ולשליחות שלנו.

מי יודע? אולי כל הסיבה שהאנטישמיות עושה רעש כה חזק היא כדי לשמש שעון מעורר בשבילנו.