מרד החשמונאים: מה בדיוק קרה שם?

את פרטי מלחמת החשמונאים ביוונים אנו לומדים מתוך שני ספרי המכבים, וּמִכְּתָבָיו של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו. 

מרד היהודים קבע תקדים בהיסטוריה האנושית. היתה זאת מלחמת הדת האידֵאולוגית הראשונה בעולם. עד אז, אף אחד בעולם הקדום לא הקריב את חייו עבור אליליו. רק היהודים חשבו שדתם – הדת המונותאיסטית היחידה באותם זמנים – שווה שיקריבו את החיים בעבורה.

השנה היא 138 לפני הספירה, ורדיפת היוונים את היהודים נמצאה בעיצומה. כוחות יווניים הגיעו לעיר מודיעין, ודרשו שהיהודים בני המקום יקריבו חזיר לאלילי יוון. זקן העיר, כהן בשם מתתיהו, סירב: "וישא מתתיהו את קולו ויאמר. אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלוהיו, וישמעון לקולו להמיר את חוקות אבותיהם. לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו".

במקרה היה בעיר יהודי מִתְיַוֵּן, שהיה מוכן לעשות דבר שאסור אף להעלות על דל השפתיים, ולאחריו עמד להעלות את קורבן החזיר. כפנחס, בשעתו, דקר אותו מתתיהו בחרבו, והרג גם את השר היווני שנכח במקום. הוא פנה אל הקהל והכריז: "מי בכם ירא ה', ומי לה' אלי!" - כל מי שירא לדבר ה', שיעמוד לצידי ויילחם.

המצטרפים למתתיהו וחמשת בניו – יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן – ברחו לכיוון ההרים, מתוך חשש שהיוונים יחזרו לנקום בעיר ויימחקו אותה מעל פני האדמה. בהרים הם ארגנו צבא גרילה, שהונהג בעיקר בידי הבן השלישי, יהודה. יהודה זכה בתואר "מכבי", שמשמעותו "הפטיש" (מקבת). "מכבי" הוא גם ראשי התיבות של המילים "מי כמוך באלים ה'", קריאת הקרב של העם היהודי עוד מימי יציאת מצרים. 

לא ידוע לנו בבירור מה היה גודלו של צבא המכבים, אבל ההערכה האופטימית ביותר אינה עולה על 12,000 איש. כוח זעום זה יצא לקרב נגד צבא יווני שמנה 40,000 לוחמים.

ליוונים הייתה לא רק עליונות מספרית - הם היו לוחמים מקצועיים, היה ברשותם ציוד, הם היו מאומנים היטב, ולרשותם עמד עדר של פילי מלחמה, הטנקים של העולם הקדום. לעומתם, היהודים היו נחותים במספרם באופן משמעותי, מאומנים בקושי ועם ציוד דל ביותר. מה שהיה חסר להם באימון ובציוד, הושלם בחוסן רוחם.

רוב הקרבות התנהלו למרגלות ההרים המובילים ממישור החוף לירושלים. היוונים ניסו להצעיד את כוחותיהם במעלה הוואדיות לכיוון ההר, שם התבצרו היהודים, אך לשווא. הדרכים מהשפלה מוגבלות, ורק בנקודות מסוימות יכלו היוונים לפלס את דרכם מעלה. אלו היו המקומות שבהם בחרו המכבים לארוב להם ולהתקיפם.

בימינו, כשאנו קוראים על מרד המכבים, נראה שמדובר באירוע קצר, שנגמר תוך כמה שבועות – היו קרבות, היהודים ניצחו, היוונים הלכו הביתה. בפועל היה מדובר ב-25 שנות לחימה, ובאבדות רבות בנפש לשני הצדדים, עד שהגיעו היוונים להסכם שלום עם היהודים.

חנוכה

לאחר שלוש השנים, הצליחו היהודים לכבוש מחדש את ירושלים. הם גילו מקדש מזוהם ומטומא, שהפך למקום שבו הוקרבו חזירים על המזבח. הדבר הראשון שעשו עם חזרתם למקדש, היה לבנות ולהדליק מנורה חליפית (את מנורת הזהב האמיתית התיכו היוונים). למרבה הצער, נמצא רק פך שמן טהור קטן אחד, שעדיין היה חתום בחותמו המיוחד של הכהן הגדול. הם השתמשו בשמן זה כדי להדליק את המנורה, ובדרך נס דלק השמן במשך שמונה ימים, עד שמשלוח של שמן זית זך הוכן ונשלח אל בית המקדש.

נס השמן, שדלק במשך שמונה ימים (ולא הוזכר בספר המכבים), מתואר בתלמוד: "וּכְשֶגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶל שֶמֶן שֶהָיָה מוּנָּח בּחוֹתָמוֹ שֶל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד, נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְמוֹנָה יָמִים".

המכבים טיהרו את בית המקדש וחנכו אותו מחדש ביום כ"ה בכסלו – התאריך העברי שבו אנו מתחילים לחגוג את שמונת ימי החנוכה. (המילה "חנוכה" מציינת את חנוכת המקדש המחודש, ואת סיום המלאכה בכ"ה בכסלו "חנו - כ"ה".) בספר המכבים מסופר: "וישכימו בבוקר בחמישה ועשרים בחודש התשיעי, הוא חודש כסלו, בשנה השמונה וארבעים ומאה. ויעלו קרבן כחוק על גבי מזבח העולה החדש אשר עשו [...] נחנך בשירים ובקתרוסים, בכינורות ובמצלתיים [...] ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה".

חג החנוכה, אחד משני חגים שהוסיפו חכמים ללוח היהודי, מנציח שני ניסים בשני מישורים:  הניצחון הצבאי של היהודים המעטים והחלשים על היוונים, והניצחון הרוחני של הערכים היהודיים על אלו היווניים. ניצחון רוחני זה מונצח על ידי נרות החג. 

נביט בשני ניסים אלו: ברור כי הנס צבאי גדול יותר. למרות זאת, נס פך השמן הוא הנס שאנו חוגגים בחג החנוכה. הניצחון הצבאי מרשים יותר, אך כפי שכבר הזכרנו, הקרב האמיתי היה קרב רוחני ולא פיזי. ניצחון רוחני זה הוא מה שמסמל אור החנוכייה. במחשבת ישראל כרוכים יחד אש, נשמה ורוחניות, והם מסמלים זה את זה.

האור שבחג החנוכה מסמל את כוחו הפנימי של העם היהודי, שלמרות כל הסיכויים לא כבה. כוח פנימי זה, הוא שאִפשר ליהודים להאריך ימים, ולשרוד תחת האימפריות הגדולות בתבל. ולא רק לשרוד, אלא גם להשפיע השפעה אדירה על האנושות כולה. 

למרות חגיגות הניצחון, חשוב לזכור, שחנוכת בית המקדש לא הביאה לסיום המאבק. נותרה מפקדה יוונית בירושלים, וצבאות היוונים צרו על העיר במשך שנים רבות במטרה לכבוש אותה מחדש. קרבות רבים נוספים התחוללו סביב העיר לאורך שנים עד לסיום המערכה.

רק בשנת 113 לפני הספירה, בימיו של דימיטריוס מבית סלווקוס, החליטו היוונים שאין להם עניין יותר בקרבות הממושכים וחסרי התוחלת, וחתמו על חוזה שלום עם שמעון, אחרון בני מתתיהו שנותר בחיים.

כך שבה באופן רשמי הריבונות היהודית על ארץ ישראל.