לא, מלחמה לא חייבת להשחית את הרגישות שלנו

כפי שמוכיחים סקרי דעת קהל המתפרסמים בשבועות האחרונים, רוב הציבור הישראלי משוכנע שמלחמתנו בעזה עדיין צודקת ויש להמשיך אותה עד שתשיג את יעדיה. אולם, הגיבוי הנרחב למלחמה איננו נובע מכך שאיננו מבינים עד כמה מלחמה היא אירוע קשה. במלחמה, הכל יודעים, האדם מקבל היתר לעשות את החמור מכל: לשפוך את דם רעהו. בימים כתיקונם, אין דבר המזעזע אותנו יותר מאשר שפיכת דם. והנה, בשעת מלחמה, אנו מצווים על טובי בנינו לשפוך דם – לקחת נשק ולהרוג, להרוג, להרוג. הרציחה היא מידתו הטובה של החייל בעוד היא הפשע החמור ביותר של האזרח.

אין זה אומר, כמובן, שמלחמה היא פשע. יש מלחמות צודקות, ובמלחמות אלו ההיתר להרוג מקבל את הצדקתו מאותו מקור בדיוק שאוסר את הרציחה בשעת השגרה. המקרה של המלחמה בחמאס הוא הקל ביותר. אין צורך להפעיל את הדמיון כדי להבין מה היה קורה לו לא היינו נלחמים בחמאס: קיבלנו לדאבון לב הדגמה חיה לכך. המלחמה שלנו אינה נובעת חלילה מכך שדם האדם קל בעיננו אלא בדיוק להפך. אנו נלחמים באויב אכזר שחיי אדם נחשבים בעיניו כקליפת השום כדי להגן על ערך החיים וקדושתם.

עם זאת, בסופו של יום מלחמה היא אירוע מחריד. אנשים נורמטיביים, רגישים, שומרי חוק, שאינם מרימים יד אפילו על היצור החלש ביותר, נאלצים לאחוז בנשק ולשפוך דם. ובמלחמה כמו במלחמה, נדרשים לירות ללא הבחנה. מלחמה אינה דין צדק. החייל אינו יכול להעמיד לדין כל מטרה לפני שהוא יורה בה ולבחון האם שורת הצדק מחייבת להוציא להורג את האיש הפרטי שנמצא על הכוונת. לאיש זה בוודאי יש חיים עשירים: אישה, ילדים, הורים, חברים. האם מגיע לו למות? מי יכול להכריע? החייל מקבל החלטה בשבריר שניה ולוחץ על ההדק.

דבר זה נכון בכל מלחמה, ובפרט בשטח בנוי כנגד אויב שפל המתחבא מאחורי זקנים וילדים. במלחמה כזו כולם נפגעים. כשטייס נדרש להטיל פצצה על בית הוא יודע שהדבר יגרום למה שקיבל את הכינוי היופימיסטי "פגיעה היקפית" – כלומר מוות של נשים וילדים. ועדיין, אלו הם חוקי המלחמה. החייל נדרש להכניע את האויב ומטרה זו מצדיקה את האמצעים. לא רק שאין לגנות אותו על כך אלא שעלינו לעודד אותו לעשות זאת. הקם להורגך השכם להורגו.

אולם, מצב זה מעורר חשש שנאמץ את הגישה של "המטרה מקדשת את האמצעים" והרגישות שלנו לחיים תיפגע. גישה זו מסוכנת מאד. היא הייתה המוטו של המשטרים הקומוניסטיים הטוטליטריים ובשמה הוצאו להורג אינספור אנשים תמימים והתבצעו פשעים שקשה להעלותם על הדעת. למעשה, השימוש בפעולות טרור כדי לקדם מטרות פוליטיות – שיטה שהחמאס שכלל לכדי אומנות מקפיאת דם – הוא המצאה של אותן קבוצות סוציאליסטיות שהאמינו שהמטרה מקדשת את האמצעים. אם הולכים עד הסוף עם הרעיון של "המטרה מקדשת את האמצעים" האם ניתן להצדיק גם את הטבח האכזרי של החמאס ככלי לגיטימי לקידום מטרותיו?! התשובה לכך היא לאו חד משמעי כמובן. רק תלמידיהם של אותם קומוניסטים בשמאל הקיצוני העולמי מסוגלים לחשוב כך.

מה יציל אותנו אפוא מפגיעה בערך החיים בשעת המלחמה? כיצד לא תיפגע רגישותנו, כאשר אנו נדרשים לשפוך דם? מה יבטיח שהרגשות שלנו לא יקהו ודם האדם לא יהפוך מזולזל בעינינו?

האדם ועץ השדה

דאגה זו עומדת בבסיס של אמרה מאד מוכרת מהתורה, שקצת הוצאה מהקשרה: "כי האדם עץ השדה".

כולנו מכירים אמרה זו משירו של שלום חנוך "כי האדם עץ השדה". בשירו, חנוך שם סימן קריאה לאחר המשפט: "כי האדם עץ השדה / כמו האדם גם העץ צומח / כמו העץ האדם נגדע / ואני לא יודע / איפה הייתי ואיפה אהיה / כמו עץ השדה". אבל במקור, יש סימן תמיהה לאחר המשפט: האדם הוא עץ השדה?!

אמרה זו מופיעה במסגרת דיני המלחמה שמצווה התורה על ישראל טרם כניסתם לארץ. התורה עוסקת בסיטואציה שבו הצבא מטיל מצור על עיר והוא נדרש לעצים שנמצאים מחוץ לחומותיה. "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ, יט). התורה מזהירה לא להשחית את עצי המאכל בנימוק של: "[ה]כי אדם [הוא] עץ השדה, לבוא מפניך במצור?!":

במילים עכשוויות הייתי מנסח זאת כך: מה עשה לך העץ שאתה משחית אותו – האם הוא אדם שאתה שם עליו מצור?! המלחמה שלך היא עם האדם שיושב בעיר ולא עם העצים שנמצאים סביב לעיר. העצים הם הבלתי-מעורבים האולטימטיביים. לגבי יושבי העיר, יתכן שיש בהם עשרה צדיקים ויתכן שלא. יתכן שיש בעיר חפים מפשע ויתכן שכולם חלק ממכונת הרשע שמאיימת להשמיד אותך. אולם העצים – מה עשו לך העצים?

התורה לא מזהירה מפני כריתת כל העצים אלא דווקא עצי מאכל: "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (שם, ל). מדוע? האם זהו הנזק ההיקפי החמור ביותר שהחייל מבצע במלחמה? עצים? כעת, במלחמה בעזה, חיילנו היקרים נאלצים להשחית את העיר כולה והנפגעים הראשונים הם השדות והמטעים. מה הדאגה הגדולה לעצי המאכל?

באזהרה שלא להשחית את עצי המאכל מציבה התורה סייג חשוב והכרחי לגישת "המטרה מקדשת את האמצעים" המסוכנת. גישה זו רואה בעולם כולו אמצעי. כל היצורים כולם, החי, הצומח, הדומם – כולם נחשבים אמצעים, "משאבים". אמצעים אלו עומדים הכן לשירות האידיאל, יהיה אשר יהיה. בשעת מלחמה, האידיאל הוא השמדת האויב. בשעת שלום, האידיאל הוא רווחה חברתית. יהיה אשר יהיה האידיאל, העולם כולו נתפס כאמצעי להגשמתו.

הגישה ההופכית לזו היא מה שאכנה "גישת הכרת הטוב". הכרת הטוב משמעה שהעולם אינו נתפס אצל האדם כאמצעי העומד הכן לשירותו אלא בתור משהו שיש לו קיום עצמאי ועל כן צריך להכיר לו טובה. משל למה הדבר דומה: אם הכנסת את רכבך למוסך והעובד תיקן לך את התקלה, אתה כנראה תודה לו קלות אבל לא תהיה אסיר תודה. העובד במוסך נועד לעשות את עבודתו – זו המטרה שלו. לעומת זאת, אם הרכב שלך נתקע בשולי הדרך ומישהו עצר לעזור לך, אתה תודה לו מעומק הלב, ואולי אף תרצה להעניק לו מתת גבוהה יותר מערך עבודתו. זאת משום שבתפיסה שלך הוא לא חייב לך כלום. יש לו חיים עצמאיים משלו, ולמרות זאת, הוא עצר כדי לתת לך משהו מזמנו וכישוריו, לעזור לך. אתה תרגיש כלפיו הכרת הטוב.

כאשר אנו מתייחסים לעולם כמשהו בעל קיום עצמאי, אנחנו מכירים טובה לעץ שנותן לנו פירות. אנו לא נכרות אותו רק משום שהוא משרת את המטרה הסופר-חשובה שלנו. אנו נתמקד במשימה שלנו, ניצחון על האויב, אך לא נחשוב שניתן לשעבד את העולם כולו למטרה זו. יש לנו מלחמה עם האדם אך לא עם עץ השדה, שלו אנו חייבים תודה על הפירות המבורכים שהוא מעניק לנו. כך, הזהירות על העץ מגנה גם עלינו מפני השפעתה המשחיתה של המלחמה.