כל התכנים של אליהו לוי

לא אשכח איך בתואר הראשון, בשיעור הראשון בקורס המבוא למחשבה יוונית, עמד המרצה שלי והכריז איך כל דבר טוב שיש לנו בעולם התחיל ביון: מדע, פילוסופיה, תיאטרון, ספרות, אמנות, ספורט, אדריכלות, שירה ועוד

הנחת העבודה היא שברור שכולנו רוצים להגיע הכי גבוה שניתן, לעמוד בפסגה, להיות בטופ, וכל מה שמפריד ביננו לבין המקום הזה הוא קצת כוח רצון. אך האם הפסגה היא מקום שאנחנו באמת רוצים להיות בו?

מה קורה עם ההורים אוהבים ילד אחד יותר מילד אחר? האם יש איזה חוק טבע שאומר שלמרות שאהבה מעצם טבעה מעדיפה, במסגרת המשפחתית מנות האהבה מתחלקות באופן שוויוני לחלוטין? ודאי שלא

הסברתי לו שאלו אנשים שגרים בישראל, בארץ שלנו, שאנשים רעים באו ולקחו אותם מהבית שלהם והם מחביאים אותם בעזה. הוא יודע מה זה עזה. זה המקום שהדוד החייל שלו נמצא בו כל הזמן

מבחינה מדינית, הקריירה של ינאי המלך הייתה הצלחה מסחררת. אולם התנהלותו והתנהלות אנשיו לא עלתה בהכרח בקנה אחד עם הצדק והיושר – ולכן זימן אותו הסנהדרין לדין

יצחק דמיאל, מראשוני מחנכי התנועה הקיבוצית, כתב רבות בחייו – אולם החברה הישראלית של ימינו זוכרת לו רק את 'חנהל'ה ושמלת השבת'. מה סוד קסמו של הסיפור?

כיצד הגענו מהרעיון שתכליתה האחת והבלעדית של המדינה היא להגן על חיי האזרחים ועל הנגזרות הנובעות מכך, למצב שבו המדינה נדרשת לעזור לאנשים מיואשים וסובלים לסיים את חייהם?

מה קורה כאשר עובד חרוץ ומוצלח, שהתקדם בחברה, בנה אותה אך גם נבנה בה, מחליט יום אחד להפוך עצמאי? נושא זה, שמי שחווה מקרוב יודע שהוא דרמטי כמעט כמו יחסי הורים-ילדים, זוכה למעט מאד טיפול בתרבות שלנו

בכל פעם שהמרצה שלי להיסטוריה היה מגיע לפרק עגום בתולדות ישראל, הוא היה מספר על הסטודנטית הנחמדה שניגשה אליו לאחר שיעור מדמם במיוחד בהיסטוריה של עם ישראל, ושאלה אותו: לשם מה כל זה, בעצם?

מה היה חסר לפרנק ואיפריל וילר, שני בוגרי אוניברסיטאות יפים ומשכילים ונכונים שיש להם לכאורה כל מה שאדם יכול לבקש בעולם הזה? מה אכל אותם מבפנים והרס להם את החיים?

ההבדל בין חוזה לבין ברית אינו מסתכם בהבדל שבין הסכמים כלכליים לקשרים בין אישים אחרים. כאמור, הוא הבדל בגישה להסכם. יש אנשים שרואים בכל קשר קשר חוזי: גם בנישואים, גם בחברות, גם ביחסי הורים וילדים. לעומת זאת, גם קשר כלכלי טהור, כמו שותפות עסקית, יכול לקבל פנים של ברית

מתחילת המלחמה, מספר שגריר ארה"ב, הוא שומעת בישראל קולות שאומרים "איננו צריכים אף אחד" ומקדמים קו בדלני וניצי, דווקא מתוך אימוץ של תודעת המנודה והמצורע. האם ההיסטוריה היהודית תומכת בכך?

לפי הגישה האנטי-קולוניאלית, העולם מתחלק לשניים: ילידים ואלו שאינם ילידים. אם אתה יליד – הארץ שלך כמו שהגוף שלך שייך לך. אם אינך יליד המקום, אסור לך בתכלית האיסור להקים שם התיישבות משלך

אם נסתכל אחורה, אל ההיסטוריה של העם שלנו, נגלה שהקושי לחיות ביחד הוא אולי החוט השוזר את הסיפור הלאומי שלנו. בתנ"ך, האחים הראשונים לא חיים בהרמוניה כלל – אחד מהם הורג את השני

הרעיון שמאחורי כל הצלחה עומדת שורה ארוכה של כישלונות הוא מאפיין ייחודי של תרבות היזמות. התרבות הזו מאוהבת בסיפורי הצלחה של כאלו שהתחילו מאפס, שלא היה להם כלום חוץ מחלום גדול, והם ניסו וניסו, ונכשלו עוד פעם ועוד פעם, אך לא ויתרו ובסוף הצליחו

בעוד בעבר הפוגרום סימל את שעבוד היהודים, היום מדובר בעיקר בקנאה. הפורעים שתקפו את הישראלים באמסטרדם מהווים קללה לכל אירופה. הם תוקפים את היהודים כי היהודים מבורכים והם מקוללים, ולכן הם שונאים אותנו

לא מאמינים ביכולת לקום מהאפר? תסתכלו על טראמפ שחזר לבית הלבן כנגד כל הסיכויים, ועל סגנו ג'יי.די. ואנס שעבר ילדות בצל עוני והתמכרויות - והפך לסגן הנשיא בגיל 40

.כשהייתי שם הבנתי כי האמירה שהחברה הישראלית לא תהיה אותו דבר לאחר השביעי באוקטובר, אינה סתם קלישאה. משהו עבר עלינו בשנה האחרונה ואנחנו כבר לא מי שהיינו. אולי קשה עדיין לראות את השינוי, אבל הוא כבר כאן. אנחנו אנשים אחרים

כולנו רוצים שהגשם כבר יגיע – העיר עייפה, אנחנו מתקשים כבר לנשום את האוויר היבש והעמוס בכל הכאב של השנה החולפת, ורוצים הקלה מידית. אז למה אנחנו חייבים לחכות עוד קצת?

שירו של אלתרמן מעניק מענה מסוים לקושי שלנו להכיל אובדן של גיבורים כה רבים ומיוחדים. אובדן החיים והאור בלכתם של כל אותם אנשים אינו סתם חור שחור, מוות ואפלה – הוא משהו שמבשר בשורה