כל התכנים של אליהו לוי

חז"ל מלמדים כי אנשים שמתו למען עמם, הם כאלו שהשייכות שלהם לנצח היא העמוקה ביותר – בלשון חז"ל "חלקם לעולם הבא". יום הזיכרון הוא למעשה היום שמבטא זאת. ביום זה זכרם של האנשים הפרטיים שחייהם נגדעו במלחמה הופך להיות חלק בלתי נפרד מהאומה החיה, בכל שנה מחדש.

הנאצים לא ביקשו לטבוח בנו כמו שטובחים צאן. הם ביקשו להרוס את האנושיות שלנו לפני שהם משחיתים את הגוף שלנו והופכים אותו לעפר, כפסולת שאין לה מקום בעולם הזה

מצוות הספירה היא למנות את הימים הללו, בין ראשית התבואה ועד הקציר, ולא לתת להם לחלוף ללא תשומת לב. מדוע? מה החשיבות שיש לספירה כזו?

בשנים האחרונות, החלה להתפשט בארץ האופנה להפוך את יום השואה לאירוע בינלאומי, אירוע כלל אנושי. האנטישמיות הגואה בעולם בימים אלה מעניקה תזכורת כואבת: אף אחד לא יזכור את השואה בשבילנו, ואף אחד לא יתבע את דמנו

מהפעלים שאנו מצמידים לקונספציה נדמה כי מדובר בסוג של שלשלאות או כלא. צריך להשתחרר ממנה ואפשר להיות שבוי בה, היא יכולה להתנפץ או להיסדק וניתן גם להילכד בה. קונספציה אינה אפוא "תפיסת עולם" אלא הילכדות בעולם

האם סדר הוא המאפיין הכי משמעותי של הלילה החשוב ביותר במסורת היהודית? אם הייתי צריך לחשוב על שם מתאים ללילה זה, הייתי מכנה אותו: "ליל השאלות". אלמנט השאלות, הרי, מהותי לאופיו של הלילה הזה. אז למה בכל זאת 'ליל הסדר'?

מכל הנביאים כולם, זכה אליהו לחיי נצח. אליהו אמור לשוב. הוא מגיע לברית המילה, הוא מבקר אצלנו בליל הסדר, והוא אמור להופיע שוב באחרית הימים, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. מדוע? מה מיוחד באליהו, שדווקא הוא זכה לתפקיד זה?

מה מביא מדינה המרוחקת ממנו יותר מאלף חמש מאות קילומטר, הגדולה ממנו בשטחה ובאוכלוסייתה פי כמה וכמה, להיטפל דווקא למדינה קטנה כמו ישראל? מה עשינו להם רע? מדוע הם מטפחים מכל כיוון את אויבינו, למרות המחלוקת העתיקה בין מוסלמים שיעיים וסוניים?

מדובר הרי ברגע המכונן שלנו, הרגע שבו הפכנו לעם, הרגע שאליו כמהנו והתכוננו זמן כה רב מראש – מדוע כשהוא מגיע, הכל חייב להיות בחיפזון? האם אי אפשר לדמיין מצב שבו ישראל יוצאים לדרך בנחת, עם לחם שנאפה כמו שצריך?

יש מידה מסוימת של ניגוד בין שאיפת העצמאות המדינית ושאיפת החירות האישית. העצמאות המדינית היא שאיפה להיכבל יחד במסגרת חברתית של מדינה עצמאית. החירות האישית היא שאיפה לצמצם את כבליה של אותה מדינה

מאז ראשית המודרנה, ניתן לשמוע לא מעט הכחשות לניגוד שבין דת לחופש. פרשנים נמרצים הוציאו מהבוידעם את אזכורי החירות במקורות הדתיים, וניסו לשכנע בלהט כי קבלת סמכות הדת היא-היא החירות. אולם מושג החירות של חז"ל והמקורות היהודיים אינו זהה למושג האוטונומיה המודרני

אין אף חברה אנושית שהתפריט שלה נקבע רק לפי עיקרון מניעת פגיעה. בכל תרבות, יש דברים מסוימים שאכילתם מהווה טאבו. כי אכילה, כמו שאמר ג'ונתן ספרן פויר, היא הרבה יותר מתזונה. על רקע זה ניתן להבין טוב יותר את העיסוק היהודי העתיק במה אוכלים ומה לא אוכלים, עיסוק המוכר יותר בשם 'כשרות'

העובדה שליהודים זמן משלהם, זמן שאינו תלוי באופן שבו כל שאר העולם מתנהל, היא זו ששמרה על קיומם המיוחד, גם כאשר העולם כולו עלה בלהבות. הזמן היהודי הוא זמן של חירות. הוא אינו תלוי באופן שבו "העולם" מחלק את הזמן

ביצירותיהם של משוררים וזמרים רבים שאינם מאמינים באלוהים - מופיעה תפילה. מה ניתן ללמוד מתפילה זו? מדוע מרגיש האדם צורך להתפלל אם הוא לא מרגיש בנוכחותו של אלוהים בעולם?

המילה טומאה לא מתקשרת אצלנו לאף דבר מסוים. היא לא מצביעה על תכונה מסוימת שאנו מכירים או על מצב כלשהו. קשה לחשוב על מקרה, מצב או אובייקט שנצביע עליו ונאמר: "הנה טומאה", "נטמאתי", "הדבר הזה טמא"

בפורים אנו חוגגים את ההצלה. למרות המצב השברירי שלנו בגלות, הצלחנו להינצל בחסדי שמים. אבל הסיטואציה שאנו נמצאים בה היום היא של עצמאות ולא של גלות. איננו מקווים להצלה בלבד אלא לניצחון. אנו מקווים לחירות של פסח ולא רק לישועה של פורים

רבים סבורים שיש ניגוד עקרוני בין דת ואמונה לבין הגיון ותבונה. מצוות כמו פרה אדומה, שבמוצהר משמעותן אינה מוסברת, תורמות לרושם הזה. אבל ויכוח עתיק בין חכם יהודי לבין פילוסוף מציע הסתכלות אחרת על הקשר בין הציווי האלוהי והמציאות

הפנים הרעולות, הסתרת הפנים, הן חלק בלתי נפרד מהחזות המפלצתית של מחבלי החמאס. מה שהופך אותנו לאנושיים הם הפנים, וכשהפנים של הבן-אדם נמחקות, האנושיות שלו נאבדת

התורה מבקשת למחות את השם של עמלק, שלא יהיה לו זכר. שלא יהיה עוד בעולם מישהו ששם עמלק נקרא עליו. רק אז נוכל לשכוח סוף סוף את הזיכרון הרודף של עמלק. ואת החלק הזה, של מחיית עמלק, כבר קשה לנו יותר לבלוע בגלל הרגישויות המודרניות שלנו

כל מי שהייתה בזוגיות ארוכת ימים עם גבר נתקלה בשלב מסוים בתופעה שבה האיש שלה שוקע לפתע בתוך עולמו והיא מרגישה שהוא אינו רואה אותה. נשות עם ישראל במצרים חוו זאת ביתר שאת כאשר הגברים שלהן שקעו בתוך עבודת הפרך וכמעט שכחו מהן. הפתרון שמצאו? מראות שמחוללות פלאים