כיצד עלתה האימפריה היוונית, ושינתה את פני ההיסטוריה עד ימינו

שורשיה של האומה היוונית אפופים מסתורין, ונעוצים אי שם בעבר הרחוק במאה ה-18 לפני הספירה, בשנותיו של אברהם אבינו, ואולי קודם לכן. ההיסטוריונים אינם מגיעים לידי הסכמה באשר למוצאם של היוונים. ייתכן שמדובר באנשים שהיגרו מאסיה לאירופה והתיישבו באיי יוון, או אולי היו אלה יורדי ים, שהתיישבו סמוך לחוף.

יהיה מוצאם אשר יהיה, התושבים הקדומים ביותר ביוון עצמה, המכונים מִיקֶנִים (בעקבות ממצאים שעלו בחפירות במִיקֶנָה), פיתחו תרבות מתקדמת. אולם, בשנת 1100 לפני הספירה, פלשו הדוֹרים הברברים למיקנה, וכל התרבות שלהם נמחקה. יוון שקעה לתקופת האופל, עד עלייתה מחדש, מאות שנים מאוחר יותר.

תקופתה של יוון הקלאסית החלה בראשית המאה ה-7 לפני הספירה. אולם, מבחינה היסטורית, היא מוכרת לנו יותר במאה ה-5 לפני הספירה, כשהיא מורכבת מכמה ערי מדינה, העוסקות באופן קבוע במלחמות ביניהן. המפורסמות ביותר הן ספרטה ואתונה. ניצחון היוונים במרתון (490 לפני הספירה), הרס הצי הפרסי בסלאמיס (480 לפני הספירה), והניצחון בפלטאו (479 לפני הספירה), הביאו לסיום ניסיונות האימפריה הפרסית לכבוש את יוון.

לאורך שלושת העשורים האחרונים של המאה ה-5 לפני הספירה, נלחמו אתונה וספרטה זו בזו מלחמת חורמה - המלחמה הפלופוניסית. המלחמה ארכה כמעט 30 שנה, בין השנים 431–404 לפני הספירה, והסתיימה בתבוסתה של אתונה. במאה ה-4 לפני הספירה, נמשכה לחימה בתוך יוון, אך מאוחר יותר באותה מאה, נכנעה כל יוון למלך פיליפוס השני ממוקדון, שסלל את הדרך עבור בנו, אלכסנדר מוקדון, שהפיץ את תרבות יוון ברחבי העולם.

גם ליוונים, בדומה ליהודים, היו המאה ה-5 והמאה ה-4 לפני הספירה מאות משמעותיות רבות אירועים. על אף מצב הלוחמה הכמעט קבוע, היה זה תור הזהב של תרבות יוון הקלאסית – ערש הדמוקרטיה, ימיהם של אריסטו, סוקרטס ואפלטון. 

כאן חשוב להעמיד בהקשר הנכון את הצדדים הנכונים, לעומת החשוכים, של תרבות זו.

כאשר אנו עסוקים בהלל ושבח לתרבות היוונית, בתחומי הפוליטיקה והפילוסופיה, האומנות והארכיטקטורה, קל מאוד לשכוח את פרצופה האמיתי. המושג "אורח חיים ספרטני", לדוגמא, מוכר לרובנו, אבל מה הייתה משמעות הדברים באופן מעשי? ובכן, כבר בגיל 7 הופרדו הבנים מהוריהם. הם עברו לגור במחנות צבאיים, שם הוכו ואף הורעבו, במטרה לעודד אותם לגנוב מזון. להיות ספרטני משמעו להיות קשוח.

האתונאים היו קשוחים פחות מבני ספרטה, אבל גם אותם לא היינו מכנים "עדינים". לדוגמא, הם לא התפעלו כלל מהריגת תינוקות (מנהג משותף לכל התרבויות העתיקות, לא משנה עד כמה "מתקדמות" היו). אחד מהוגי הדעות, בעל ההשפעה הרבה ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית המערבית, אריסטו בכבודו ובעצמו, טוען שהריגת ילדים נחוצה לתפקודה התקין של החברה: "חייב להיות חוק שאוסר לגדל ילדים חולים או בעלי מום. וכדי למנוע את הִתְרַבּוּת האוכלוסייה, כמה ילדים מוכרחים להינטש (במלים אחרות – להיזרק על ערמת האשפה, או להשאיר ביער כדי למות), משום שחייב להיקבע גבול לכמות האוכלוסייה במדינה".

שימו לב לאופן ההתנסחות. אריסטו אינו אומר: "אני אוהב להרוג תינוקות", אלא מגיע להחלטה קרה ומחושבת: התפוצצות אוכלוסין היא סכנה, וזו הדרך היעילה ביותר לפקח על העניינים.

בשטח הלוחמה, המציאו היוונים את שיטת "המערכה הנטושה" – כשאלפי חיילים רגליים, צמודים זה לזה כגוף אחד הומוגני וקוצני, היו מתנגשים בחילות האויב, שוחטים ונשחטים תוך כדי התקדמותם (36 קילוגרם שריון ונשק שנשא החייל הרגלי היווני, דרשו "מערכה נטושה", מפני שלאחר כ-30-45 דקות קרב, היו החיילים תשושים). אנו נוטים לחשוב היום על היוונים כעל עם תרבותי ומכובד, אך מפתיע לגלות כמה אלימה הייתה תרבותה (ככל התרבויות העתיקות).

חידוש יווני אחר היה הפָלָנְקְס. במקום הקרב החופשי וחסר המשמעת של הלוחמה העתיקה, לחמו היוונים בקווי קרב מסודרים. חיל הרגלים התקדם עם מגנים "נעולים" יחדיו, וחניתות מכוונות ישר קדימה. פָלָנְקְס ממושמע ומאורגן היטב, יצר קיר מגינים וחניתות אימתני בעל יעילות קטלנית.

 אך, מי שהעלה את שיטות הכיבוש היווני לרמות שיא, היה, כמובן, אלכסנדר מוקדון – אלכסנדר הגדול.

אלכסנדר הגדול

אלכסנדר, בנו של המלך פיליפוס השני, מלך מחוז מקדוניה בצפון יוון, מחוז שנחשב ברברי בעיני ערי המדינה היווניות הדרומיות, נולד בשנת 356 לפני הספירה. פיליפוס בנה צבא מקצועי חזק ביותר, שאיחד בכוח את ערי המדינה היווניות המרדניות לאימפריה אחת. מגיל צעיר מאוד הפגין בנו, אלכסנדר, כישרון צבאי עצום, והוא מונה למפקד בצבא אביו בהיותו בן 18 בלבד.

לאחר שכבש את כל יוון, עמד פיליפוס לצאת למערכה מול אויבו העיקרי - האימפריה הפרסית. אך, לפני שהספיק, הוא נרצח. אולי בידי אלכסנדר, שעלה על כס המלכות בשנת 336 לפני הספירה, כשהוא בן 20 בלבד. שנתיים מאוחר יותר, חצה אלכסנדר את ההלוספונטוס (כיום בשטחה של טורקיה), עם כוח של 45,000 חיילים.

עמוד השדרה של צבאו של אלכסנדר היה חיל הרגלים. חיילים אלו נשאו עימם כידונים ארוכים במיוחד - חניתות שאורכן שבעה מטרים. חיילי החניתות נעו בריבועים ענקיים – פלנגות – כאשר המגינים נעולים זה בתוך זה, בחומה של 16 איש לרוחב ו-16 איש לעומק. חמש השורות הראשונות פנו קדימה, ובכך יצרו קיר אימתני של חודי חנית.

אלכסנדר הוביל את צבאו בשלושה קרבות כבירים - בגרניקוס, באיסוס ובגואגמלה – שנערכו בין השנים 331-334 לפני הספירה. הוא הוביל את כוחותיו לניצחון בצורה מבריקה, אך לעיתים גם פזיזה, כנגד צבאות פרס, גם כאשר עמד בנחיתות מספרית של אחת לעשר. הטקטיקה העיקרית שלו הייתה להיות הכוח התוקף, ותמיד לעשות את הבלתי צפוי. הוא הוביל את הפרשים הכבדים להתקיף דווקא את החלק החזק ביותר של שורות האויב, ולא את נקודת התורפה. כשנלחם בפרסים, פנה לנקודה המוגנת ביותר של כוחות פרס, זו שהקיפה את המלך, במטרה להשמיד את המנהיגות. 

ואכן, עם בריחתו של המלך הפרסי, דריווש השלישי, משדה הקרב בגאוגמלה, קרס הצבא הפרסי כולו. כבר בשנת 331 לפני הספירה הובסה האימפריה הפרסית, ואלכסנדר היה לשליט הבלתי מעורער של אזור הים התיכון. המערכה הצבאית ארכה 12 שנים, ובמהלכן נסעו הוא וצבאו יותר מ-16,000 קילומטר אל נהר האינדוס בהודו. רק תשישותם של חייליו, ומותו הפתאומי בגיל 32, הביאו לסוף הכיבוש היווני של העולם המוכר באותם ימים. אומרים, שכאשר הביט אלכסנדר באימפריה שלו, בכה, כי לא נותרו עוד מקומות נוספים לכבוש.

בימי זוהרה, הייתה האימפריה של אלכסנדר פרוסה ממצרים עד הודו. הוא בנה כשש ערים במרחבי האימפריה, ואת כולן כינה אלכסנדריה. הידועה ביותר היום היא אלכסנדריה שבדלתת הנילוס במצרים. ערים אלו, והיוונים שהתיישבו בהן, הביאו אל התרבויות העתיקות של מסופוטמיה (ארם נהריים), סגנון חיים חדש – התרבות היוונית, שנודעה בשם "הלניזם" (שמה של יוון היה הלאס). מאוחר יותר, כינו אותה הרומאים יוון.

ההלניזם

היוונים היו לא רק אימפריאליסטים צבאיים, אלא גם אימפריאליסטים תרבותיים. החיילים והמתיישבים היווניים הביאו את אורח חייהם – שפה, אומנות, ארכיטקטורה, ספרות ופילוסופיה – למזרח התיכון. כאשר התמזגה התרבות היוונית עם תרבות המזרח התיכון, היא יצרה תרבות כלאיים של התרבות ההלניסטית, שהשפעתה תהיה גדולה בהרבה, ותשרוד במשך תקופה ארוכה בהרבה, מאשר תקופת מלכותו הקצרה של אלכסנדר. בין אם באמצעות הקרב, הארכיטקטורה או הפילוסופיה, השפעת ההלניזם על האימפריה הרומית, הנצרות והמערב, הייתה ועודנה אדירה.

היוונים הציגו לראווה את כישרונם בכל תחומי התרבות, כגון ספרות, דרמה, שירה, מוזיקה, ארכיטקטורה או פיסול. הם העלו על נס את יופיו של הגוף האנושי, והציגו את מיומנותם האתלטית במשחקים האולימפיים. לא היה דבר בגוף האנושי שנתפס בעיניהם כמביך, פרטי או שיש להצניעו.

תחרויות אתלטיקה בעירום נחשבו לדבר נורמלי ביוון. מקור המילה המודרנית "גימנסיום" היא במילה היוונית gumnos, שמשמעותה "עירום". שירותים ציבוריים היו בנויים, לעיתים קרובות, כספסל ברחוב ראשי, עם חורים בתוכו. אנשים ישבו שם ועשו את צורכיהם בזמן שאחרים צעדו ברחוב.

אף האלילים היוונים תוארו במיתולוגיה היוונית במושגים אנושיים, והובסו לעיתים קרובות על ידי בני האדם. עם הזמן, הפך דיבור על האלילים, מתוך ציניות צורבת וחוסר כבוד, לסגנון הדיבור של האינטלקטואלים היוונים.

בקצרה, היוונים הביאו למודעות האנושית רעיון שעומד להיות אחד הכוחות האינטלקטואליים החזקים ביותר בהיסטוריה המודרנית – ההומניזם, שבו האדם הוא מרכז העולם. המוח האנושי ויכולתו להבין, להתבונן ולהכיל דברים באופן רציונלי, הוא חזות הכל.

מעבר לכך, היוונים ראו בתפישתם זו הארה, וביטוי לרמה הגבוהה ביותר של הציוויליזציה. הייתה להם תחושת ייעוד עזה, והם האמינו שתרבותם מיועדת להיות התרבות האנושית האוניברסלית.

ליהודים, לעומתם, הייתה השקפה שונה. הם האמינו בעולם שמאוחד סביב אל אחד, שאין לו גוף, אשר מתייחס לסטנדרט מוחלט של ערכים מוסריים, כגון כבוד לחיים, לשלום, לצדק ולאחריות חברתית כלפי חלשים ועניים, ושהוא תכליתו של המין האנושי. כפי שמתבקש מאמונה באל אחד, האידֵאולוגיה היהודית הייתה חזקה, בלתי מתפשרת ובלעדית, ובעלת חוסר סובלנות מוחלט לדתות, אמונות או מנהגים אליליים.

על פי ההשקפה היהודית - בני האדם נבראו בצלם אלוהים. אצל היוונים, לעומתם - האלילים נבראו בצלמו של האדם. עבור היהודים, יש צורך להשלים ולרומם את העולם הגשמי על ידי הרוח, ואילו בעיני היוונים, העולם הגשמי מושלם.

לסיכום, בעיני היוונים, מה שיפה – קדוש. בעיני היהודים, מה שקדוש – יפה.

נקודות מבט מנוגדות כל כך, היו מוכרחות להתנגש במוקדם או במאוחר.