שיח מפלג? המכה שלנו היא גם התרופה שלנו

אנחנו רבים. בין אם זה ברשתות החברתיות, בשולחן שישי, או ברכב המשפחתי תוך כדי נסיעה לחופשה. 

כל צד בטוח בצדקתו ולא מוכן לקבל את דעתו של השני שכל כך מערערת את עולם הערכים והאמונות שלו. 

כל צד בטוח שאם הוא יצעק יותר חזק את דעותיו, הוא ינצח. 

בסופו של דבר, התוצאה הרסנית. המריבות מפלגות אותנו. מחלישות אותנו. אולי אנחנו מצליחים לנצח בזירת-קרב-הוויכוחים, אבל במלחמה הגדולה, אנחנו עלולים להפסיד הפסד כואב. 

אבל אם נשכיל להתבונן פנימה לעומק הוויכוח, כל ויכוח באשר הוא, נוכל לזהות דווקא ב״מכה״ שלנו - את התרופה שלנו. אם נבין על מה ולמה אנחנו רבים, מתלהמים, ומתפלגים, נצליח לדלות יהלום מן הבוץ ודווקא מהמקום הכי נמוך להתרומם למקום הגבוה יותר, לניצחון העם שלנו במלחמה ולניצחון האור על החושך.

את העיקרון לפיו המכה היא גם התרופה אנחנו פוגשים במקומות רבים בחכמת היהדות, והנה שני דוגמאות מופלאות מהחומש, שנוכל ללמוד מהן הרבה:

1. התקהלות ותרומה:
בני ישראל במסע במדבר. המנהיג שלהם משה רבנו עלה להר סיני ומבטיח שיחזור לאחר 40 יום ו-40 לילה. לא ברור האם בגלל חוסר סבלנות או ספירה לא נכונה של הימים, אבל משהו גרם לבני ישראל להתקהל, לאסוף את כלי הזהב שלהם ולבנות עגל זהב שיחליף את המנהיג שכביכול אכזב אותם ולא שב. במעשה הזה חטאו בני ישראל בכך שעדיין היו דבוקים בתרבות המצרים עובדי האלילים וחשבו לסגוד לעגל הזה.

חטא בניית עגל הזהב גרם למשה רבנו לשבור את לוחות הברית ולעלות שוב להר סיני ל-40 יום נוספים לבקש מה׳ מחילה על החטא. כשמשה יורד שוב מההר, הוא מתבקש להקהיל את בני ישראל ולאסוף מהם כלי זהב כדי לבנות את המשכן שבו יעבדו את האלוהים. משה רבנו משתמש באותו העיקרון על פיו פעלו בני ישראל, רק שהוא מנתב אותם לכיוון חיובי: את אותה ההתלהבות של העם להתקהל ביחד, הרצון לתרום ולהביא כל מה שיש ברשותם וביכולתם כדי לבנות עגל זהב, לוקח משה רבנו בשתי ידיים ומנתב לבניית המשכן. 

2. מר בתוך מר יביא מתוק:
גם הפעם בני ישראל חוטאים במדבר רק שהמכה היא לא לגמרי באשמתם הבלעדית. בני ישראל עוברים במדבר מסע ארוך ללא מים, וכשמגיעים כמעט מיובשים לשתות ממאגר מים שמצאו, הם מגלים שהמים מרים ומתלוננים בפני משה: ״למה בכלל היינו צריכים לצאת ממצרים? היה עדיף לנו שם״.

בהנחיית ה׳ משה מכניס את המקל שלו למים והם הופכים למתוקים. על פי חלק מהמפרשים העץ בו השתמש משה היה גם הוא מר. הכנסת העץ המר למים המרים והפיכתם למתוקים הייתה שיעור עבור משה רבנו והעם כולו, איך להתייחס למרירות שעולה בנפשם לנוכח קושי וכאב.  במקום ״להעיף״ את המרירות מחיינו ולהתעלם ממנה – יש לכבד אותה, לתת לה מקום ולאפשר לה להשתחרר החוצה, כך שלאחר מכן, תוכל להפציע תחושת ההקלה והמתיקות.

בשתי הדוגמאות הללו המכה הפכה להיות התרופה. ההתקהלות, התשוקה לפעול כדי לייצר מציאות אחרת, הרצון לתרום ממה שמתאפשר, הנפש שמבקשת להוקיע את המרירות מתוכה - כשכל אלו נותבו לכיוונים שליליים, הם הובילו לתוצאות קשות. אולם הפתרון לא היה טמון בהדחקה, אלא בהתבוננות פנימית לתוך התנהגויות אלה, זיהוי השורש החיובי שלהן, וניתובם לעשייה חיובית.

להתקהל - כדי לבנות ביחד משכן.

לתרום מה שמתאפשר -  כדי לפאר ולהדר את הבנייה.

״להתמרמר״ - כדי לאפשר לנפש להשתחרר ולהיות ״פנויה״ ליצירת שינוי

במציאות שלנו, יותר מתמיד, יש לנו הזדמנות להתבונן פנימה על אותן התנהגויות שמביאות ״מכה״ ומפלה על העם שלנו ומפלגות אותנו. אני מאמינה שהשורש הטוב של המפלג, המתסיס והמטריל ברשת החברתית הוא  כאב על המצב הקיום, רצון עז לייצר שינוי ואי הסכמה לקבל את המציאות כמו שהיא כרגע. 

זו אש בוערת שיכולה מצד אחד לכלות את הכל ומצד שני לאחד ולחבר את כולנו סביבה, ולאפשר לכל העם התחמם ולהנות מהאור שלה. הכל תלוי בנקודת המבט בה נבחר. הכל תלוי בשאלה לאן ננתב את האש הבוערת.

בואו נבחר נכון למען העם שלנו ולמען כל מי שנלחם בחייו למעננו.

בואו נהפוך את המכה שלנו לתרופה שלנו.

בואו נאפשר לאש הבוערת בתוכנו להיות האור שינצח את החושך.