עמוק בפנים, אנחנו משתוקקים להתחבא תחת כנפי האימפריות

בין שלל הפתרונות למצב המלחמה בו מצויה ישראל בימים אלה, עולים שוב ושוב פתרונות המנסים להעלות שחקני חוץ על המגרש. נצא מעזה, ושכוח בינלאומי ייכנס במקומנו. נמנע ממלחמה בגבול הצפון, והגרמנים ישלחו לשם כוח מקומי שיהווה חייץ בינינו לבין החיזבאללה. או אולי האמריקאים. ואם כבר האמריקאים, האם לא כדאי שייקחו עלינו יותר אחריות? כדברי תגובה נפוצה לתמיכתו של ביידן בישראל אחרי השביעי באוקטובר, האם לא היה נחמד יותר לו ארצות הברית הייתה מאמצת אותנו למדינה החמישים ואחת, למשל? מי אמר שאנחנו צריכים דווקא להיות עם חופשי בארצנו?

התהייה הזו אינה חדשה. לא בהיסטוריה האנושית בכלל, ולא בזו היהודית בפרט.

פרשת "בשלח", פרשת השבוע האחרון, מספרת על ראשית מסעות ישראל במדבר לאחר היציאה ממצרים. את מסגרת הסיפור של יציאת ישראל ממצרים כולנו זוכרים מהגדה של פסח: המצרים משעבדים את ישראל למשך מאות שנים, ואז מופיע משה ומבשר להם על שחרורם. וכך, לאחר סאגה ממושכת של עשר מכות, ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה. אולם, מה קורה מיד אחר כך? בכך עוסקת פרשת בשלח.

ישראל יצאו ממצרים כשפניהם מועדות לארץ שאנו חיים בה היום: ארץ ישראל. הדרך הקצרה ביותר ממצרים לישראל היא לאורך חוף הים התיכון, דרך אל-עריש ורפיח. אולם, ישראל לא הולכים בדרך זו אלא פונים לכיוון מדבר סיני וים סוף, ולבסוף, הם נכנסים לישראל מכיוון עבר הירדן המזרחי. מדוע הם עושים עיקוף כה גדול ולא הולכים ישירות אל הארץ? הפסוק שפתח את פרשת השבוע בשבת האחרונה מסביר זאת:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

"דרך ארץ פלשתים" המוזכרת בפסוק אינה אלא מה שאנו מכנים "רצועת עזה". הפלשתים, בדומה לפלסטינים העזתיים של ימינו, ישבו על רצועת החוף הדרומית של ישראל. ערי הפלשתים מוזכרות רבות בתנ"ך, ואחת המרכזיות שבהן היא עזה.

התורה מתארת אפוא כי על אף שהדרך הקלה, הקצרה וההגיונית ביותר להיכנס ממצרים לישראל היא לעבור ברצועת עזה, אלהים לא רצה לקחת את ישראל דרכה, "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". כלומר, אלהים חושש כי ישראל עלולים להיבהל ממלחמה עם הפלשתים, שלא יתנו להם לעבור בארצם, לעשות "אחורה פנה" ולשוב למצרים. במקום זאת, הוא לוקח אותם ללב המדבר, ומוליך אותם עד ים סוף.

האם שם, בלב המדבר, הם ניצלים מאימת המלחמה? לא ולא. הפרשה ממשיכה ומספרת לנו כי במדבר מחכה להם דרמה גדולה בהרבה: המצרים רודפים אחריהם, וישראל מוצאים את עצמם מכותרים: מצד אחד, הצבא של האימפריה האזורית שממנה הם נמלטו לפני רגע, ומצד שני ים סוף. יש להם רק שתי ברירות: או להיכנע למצרים או לברוח לתוך הים.

היקלעות ישראל לעמדה חסרת מוצא זו, מספרת התורה, לא הייתה תאונה אקראית אלא חלק מהתכנון האלהי המקורי:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן.

כלומר, אלהים מוביל אותם בכוונה לאזור ללא מוצא, כדי לפתות את המצרים לרדוף אחריהם ולהפחיד את ישראל למוות. ואכן, זה בדיוק מה שקורה:

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.

מה בדיוק קורה פה? חוט העלילה קצת מתעתע. ישראל משתחררים מאימת מצרים הגדולה והחזקה על ידי מכות ניסיות שניתכות על המצרים. אולם, למרות שהם השתחררו מעולה של מצרים – אימפריה אזורית גדולה וחזקה, אלהים חושש שלבבם יתמלא מורך ממאבק מזוין עם שבטים קטנים לחופי הים התיכון. הוא מוביל אותם אפוא לדרך ללא מוצא בלב המדבר, וכל זאת, כדי להביא עליהם מלחמה מן העורף, שתוביל אותם לאותה מסקנה בדיוק: "חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". לא רוצים חופש, נחזור למצרים וזהו. מה קורה פה?

התשובה הפשוטה לשאלה זו מופיעה בפירוש בפסוקים: אלהים רוצה לעקור מישראל את הכמיהה הנסתרת לחסות תחת הביטחון של  מצרים, ולכן הוא מביא אותם למצב של ברירת קיצון: או המצרים או הים, ומתוך מצב קיצוני זה, קורע את הים בפני בני ישראל ומטביע את מצרים בים, ויחד אתם, את הכמיהה להישען שוב על כוחם המנחם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם.

המטרה של כל הדרמה הגדולה הזו, של העיקוף, של הדרך ללא מוצא שתסית את מצרים לרדוף אחריהם, של האימה המשתקת שאוחזת בישראל – היא אחת: לעקור מישראל את התשוקה לחזור למצרים.

סיפור זה חושף אמת מאד לא נעימה על הטבע האנושי: יש לנו כמיהה נסתרת בלב לעבדות. בספרו הקלאסי 'מנוס מחופש' מתאר הפסיכואנליטיקאי אריך פרום כיצד דווקא במאה העשרים, שבה השתחרר האדם מכבלים כה רבים וזכה לחירות אמיתית, התעורר בו פחד מצמית מאותו חופש שלו זכה. כתוצאה מכך, בחרו אנשים רבים במחצית הראשונה של המאה העשרים לתמוך במשטרים פשיסטיים, כלומר להשתעבד לדמות חזקה שמפחיתה את עול היותם אדונים לעצמם.

 כמו כל העמים, גם אנו היהודים אוהבים להתפאר ברדיפת החירות שלנו, לספר איך נעמדנו מול האימפריה המצרית העצומה והגדולה ודרשנו להיות עם חופשי בארצנו. רוח זו, אנו למדים, פיעמה גם בחשמונאים, במכבים, ובנו, בני בניהם, הציונים. אולם, מסתבר שהסיפור לא כזה פשוט. לצד אותה קנאות לחירות, יש לנו גם כמיהה נסתרת בלב לחסות תחת הסדר הטוב של האימפריות.

בכל עת שאנו נדרשים להילחם על שלנו, עולה האפשרות הקלה והמבטיחה של הסתמכות על האימפריות. אחרי הכל, בשביל מה "ללכלך את הידים בבוץ של עזה" אם אפשר לחיות בנחת תחת החסות של אימפריה גדולה וחזקה? נכון, זה אומר פחות חירות, אבל מי אמר שחירות עולה על הכל? האם לא "טוב לנו עבד את מצרים ממותנו במדבר"?

עד כמה שזה נשמע אבסורדי, אלהים, כך נדמה, הוא זה שמכריח אותנו לבחור בחופש. אם זה היה תלוי בנו, הרי שאנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים לרצונם של האימפריות: זו החולשה האנושית שמתיימרת לרצות בחופש אבל במקביל גם מפחדת ממנו. אלוהים, שרוצה לאפשר לנו לצמוח כבני חורין, הוא זה שמכריח אותנו לעמוד מול המציאות ולהבין שאין לנו ברירה אחרת – אלא החירות.