קודם כל יהודי או קודם כל בן אדם?

"אני קודם כל אדם ורק אחר כך יהודי", כך שמעתי אתמול מצהיר בגאווה יהודי צעיר וחביב. הדובר, שלא ניתן היה לפקפק לא ביהדותו ולא בהשתייכותו למשפחת בני האדם, סבר ככל הנראה שהצהרה זו מעידה על נאורותו. הוא ביקש לבדל את עצמו מיהודים אחרים שהם ככל הנראה קודם כל יהודים ורק לאחר מכן בני אדם. הוא, בניגוד אליהם, קודם כל בן-אדם.

משפט קטן זה, שעשוי אולי להתקבל יפה במקומות מסויימים בעם היהודי ומחוצה לו, משקף לדעתי את אחת הטרגדיות הגדולות של העם היהודי. לא אגזים אם אומר כי חלק גדול מרדיפת היהודים בתקופה המודרנית נובע מההיגיון המקופל מאחורי משפט זה, הרומז כי יש הבדל בין היהודי לבין האדם.

המחשבה כי יש איזשהו תואר כללי, "אדם", הקודם לכל הזהויות הפרטיקולריות של האדם הממשי היא אולי המאפיין המובהק ביותר של הנאורות הצרפתית והגרמנית. שילוב היהודים בחברה האירופאית ישב על הרעיון הנאור לכאורה, שהיהודי הוא קודם כל אדם ולכן גם לו מגיעים זכויות כמו שאר אזרחי המדינה. אחד הביטויים של תפיסה זו נמצא במחזה "הסוחר מוונציה" של שייקספיר. מחזה זה קודם בזמן לתקופה המדוברת, והוא גם אינו מופת לקבלת היהודים אלא אולי להפך, מהדהד סטריאוטיפים אנטישמים. אולם, אחד המונולוגים המפורסמים של המחזה, בו שיילוק, הסוחר היהודי, מנסה להגן על עצמו, ממחיש היטב את רוח הנאורות:

ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו - לא נצחק? אם תרעילו אותנו - לא נמות? ואם תתעללו בנו - האם לא נתנקם?

ההגנה על היהודי נעשית בשם האמירה: בסופו של יום, גם היהודי הוא אדם. על פניו, גישה נאורה ומקבלת. מדוע אפוא אני מכנה אותה "נאורה לכאורה"? התשובה היא שמאחרי הכסות המכילה כביכול מסתתרת תפיסה שאומרת שיש הבדל בין היהודי לאדם. היהודי אינו אדם. יש ליהודי פוטנציאל אנושי אבל יש הבדל בין היהודי לאדם.

מה שאיש הנאורות אומר בעצם הוא שלמרות שהיהודי נראה יהודי בלבד, כלומר יהודי ולא אדם, אם נחפור מתחת למעטה היהודי נגלה שמתחת מסתתר מישהו אחר: אדם. היהודי הוא קודם כל אדם ורק אחר כך יהודי, ואסור לתת ליהודי שבו להסתיר מאתנו את טבעו האנושי. כלומר, בשם גישה מכילה כביכול זו נשללת מהיהודי אנושיותו.

הרוזן קלרמון-טונר, אחד מתומכי האמניצפציה ליהודים בצרפת לאחר המהפכה, נימק את הענקת שוויון הזכויות בטענה כי "אין ספק שמוזרויותיהם הדתיות יעלמו מתוך הכרת הפילוסופיה החדשה או התחושה של חופש ושחרור", והוסיף את המשפט הידוע: "עלינו לשלול הכל מיהודים כאומה ולתת להם הכל כיחידים". היחיד, שלו מוכן איש הנאורות להעניק זכויות, אינו היהודי אלא האדם שביהודי. קלרמון טונר אינו מכיר בכך שיהדות היא צורה של הוויה אנושית אלא בכך שמאחורי המסכה היהודית מסתתר יהודי, ואת היהודי הזה ניתן לגאול על ידי חינוך מבריא והענקת זכויות, חינוך שישכנע אותו שהוא קודם כל אדם ורק לאחר מכן יהודי.

למרבה הצער, היו יהודים לא מעטים שאימצו את הצעת האמנציפציה ואמרו, "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך". הם אימצו את התפיסה שיש פער בין היהודי לאדם, ולכן, היהדות צריכה להיות איזה שיגיון או תחביב פרטי שעוסקים בו בבית, אך ביחסי החוץ שלו, היהודי צריך להיות פשוט "אדם", כלומר, לא-יהודי. שהרי היהודי אינו אדם.

מחשבה זו עשויה להביא אותנו בתורה למסקנה שאם היהודי לא הצליח להתנקות מהיהודי שבו, הרי שהוא עדיין פחות מאדם. לפיכך, אם אחרי שלשה דורות של ניסיונות השתלבות היהודי עדיין מזוהה על ידנו כיהודי, הרי שלא מגיעות לו זכויות אדם. הוא הרי יהודי ולא אדם. וכך, קצרה הדרך לרדיפת היהודים ולשלילת זכויותיהם.

אולם, בפועל, הרעיון שיש איזו ישות מופשטת ששמה "אדם" אינו אלא דמיון. מעולם לא פגשתי איזושהי הפשטה טהורה ששמה "אדם". אני מכיר את מוטי ואת יובל, את עדן ואת נעמה, את ראובן מהמכולת ואת נילי מהנהלת חשבונות, את סאמר, שקנה ממני את הרכב, ואת יבגני שאתו אני עושה מילואים. כל אחד ואחד מאנשים אלו הוא איש מיוחד עם סיפור שלם ועשיר מאחוריו. אי אפשר לומר שהוא קודם כל "אדם" ורק אחר כך מוטי או יבגני. אי אפשר להפריד את האדם שבו מהתוכן המיוחד של האנושיות שהופך אותו למי שהוא.

אם היינו נוטלים ממוטי או מיבגני או מנעמה את מה שהופך אותם למי שהם, לא היינו מקבלים "אדם" אלא דחליל ריק וחלול שאין מאחוריו כלום. מה שהופך אותם לאדם הוא צורת החיים המיוחדת שלהם.

להיות יהודי אינו דבר נפרד מלהיות אדם. אי אפשר להיות "קודם כל אדם" ורק אחר כך יהודי. להיות יהודי זהו אופן מסויים של היות אנושי. אורח החיים היהודי הוא אמירה מסוימת על הדרך הראויה להיות אנושי, ואינו איזו תוספת או סרח עודף, שניתן להפריד אותו ממה שאנושי באופן טהור.

מעתה אמור: אני קודם כל יהודי, ולכן אני אדם.