כשהאזנים האנושיות יתחילו לחוות רעב

הייתם פעם רעבים לשמוע משהו? גם אם יש מוזיקה שאתם ממש מכורים אליה, או מרצה באוניברסיטה עם שיעורים מרתקים במיוחד, לא סביר שתתארו את הרצון להקשיב כ'רעב'. רעב מתקשר אצלנו לצרכים בסיסיים מאד, לא לרכישת ידע או הנאה מאמנות.

לעומת זאת, באחד הקטעים המפורסמים בעמוס, אחד מנביאי ישראל הקדומים הנודע בתוכחה המוסרית הנוקבת שלו, מתוארים רעב וצמא לשמיעת דברים מסויימים: "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'":

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ. בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת וְהַבַּחוּרִים בַּצָּמָא (עמוס ח, יא-יג).

באותם ימים העתידים לבוא, הבתולות היפות והבחורים החסונים לא ידעו מחסור בצרכי הגוף שלהם. יהיה להם מזון בשפע. אך למרות זאת, ישרור בעולם רעב וצמא, רעב שיקרקר ויוביל צעירים לשוטט חסרי מנוח מים ועד ים, וצמא שיביא נערות בנות-טובים עד לעילפון. רעב זה לא יורגש בבטן וגם לא בגרון אלא באוזן: יהיה זה רעב לשמוע. ולא סתם שמיעה, אלא שמיעה של "דברי ה'", כלומר רעב למילים, לדברים.

בדרך כלל, איננו חושבים על השמיעה כתשוקה. שמיעה היא עסק פסיבי למדי. גלי הקול הולכים אל האוזן שלנו וכל מה שאנו נדרשים לעשות הוא להקשיב – לא לסתום את האוזן או להסיח את הקשב שלנו למקום אחר. ואם כבר אנו חושבים על שמיעה כתשוקה, אז תהיה זו השתוקקות למוזיקה טובה, לקסם שהצלילים נוסכים עלינו. אך האם ניתן להשתוקק למילים? האם מילים הם משהו שיש לו כלל קיום עצמאי, שיהיה ניתן להשתוקק אליו?

מילים, כך נדמה לנו, מצביעות תמיד על משהו ממשי אחר. המילה "לחם" או המילה "מים" מצביעות על משהו ממשי שאותו ניתן להכניס לפה. אדם יכול לרעוב ללחם, לרצות לנגוס באופן ממשי מאד בבאגט טוב או בחלה טרייה. הוא יכול להיות צמא למים, לרצות להרטיב את גרונו בנוזל הממשי שירווה את צמאונו. אבל המילה "מים" או המילה "לחם" אינם משהו ממשי העומד לעצמו. כשלעצמם, הם צלילים די סתמיים. כיצד יכול להתפתח רעב לדברים?

במקור קדום אחר, מרחק כמה אלפי ק"מ מירושלים העתיקה, מטפיזיקה של אריסטו, אחד החיבורים הפילוסופים הקדומים והחשובים ביותר, מתוארת תשוקה דומה: תשוקה לדעת. אולם, יש הבדל דק וחשוב מאד בין אריסטו לבין עמוס. אצל אריסטו, התשוקה לדעת היא תשוקה לראיה ולא לשמיעה.

המילים הפותחות את הספר הראשון של מטפיזיקה הן:

כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת. סימן לדבר, התענוג הבא מן החושים. כי גם מבלי להתחשב בתועלת שבחושים, יש לנו תענוג מהם כשהם לעצמם, ובייחוד מחוש הראייה, כי מעדיפים אנו את הראייה כמעט על כל דבר אחר, לא רק כשיש לנו צורך בה לשם איזה מעשה, אלא גם כשאין בדעתנו לעשות כלום; הסיבה היא שחוש זה, יותר מכל שאר החושים, מקנה לנו ידיעות ומגלה לנו הבדלים רבים (תרגום ח"י רות).

אצל אריסטו, התשוקה לידיעה היא רעב למראה העינים. האדם תאב לראות כדי לדעת. הוא רוצה אור. הוא משתוקק לבהירות.

האם גם הצמא לשמוע אצל עמוס הוא תשוקה לדעת? שמיעה היא לכאורה תחליף גרוע לידיעה בלתי-אמצעית. אנו מבקשים מחבר לתאר לנו הצגה שלא ראינו בעצמנו או אירוע שלא השתתפנו בו. אם אנו רואים בעצמנו, איננו נדרשים לשמוע. מה אפוא טיבו של הרעב לשמוע?

אם הייתי נדרש לסכם את כל הפילוסופיה של התנ"ך על רגל אחת, הייתי אומר כי העיקרון היסודי ביותר שלה הוא ששמיעה אינה ראיה מכלי שני. ההבדל השורשי בין הפילוסופיה היוונית לבין התנ"ך טמון ביחס ההפוך לשמיעה וראיה. הפילוסופיה היוונית רואה בראיה את המקור החשוב ביותר לידע על העולם ואילו השמיעה בעיניה אינה אלא כלי לעיוורים, למי שלא מסוגל לראות בעצמו. לפי חכמת היהדות, עם זאת, את האמת החשובה ביותר לא ניתן לראות אלא לשמוע.

האמת החשובה ביותר בתורה היא הציווי המוסרי. ואת הציווי לא ניתן לראות בעינים כי אם לשמוע.

"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מספרת לנו פרשת השבוע, פרשת יתרו, מגיעים בני ישראל למדבר סיני, ושם, במקום שלא ניתן לראות כלום חוץ מדיונות של חול, קורא להם אלהים ואומר: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ".

אלהים מציע לישראל לשמוע, לא לראות. וכישראל מקבלים על עצמם לפתוח את האוזן ולשמוע, הוא אומר להם דברים שלא רואים בשום מקום, את עשרת הדברות: זכור את יום השבת, כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תחמוד. דברים אלו לא ניתן לראות בעיניים. הם אינם ידע המושג בחוש הראייה. כדי להשיג אותם צריך להקשיב, לשמוע.

לא זו בלבד שהתורה מעדיפה את השמיעה על הראיה, אלא שהיא מזהירה פעמים רבות כי הראיה הופכית לשמיעה והיא עלולה למנוע מהאדם לשמוע. האדם משתוקק לראות, כי ראיה היא שליטה. היא התמצאות במרחב. אבל שמיעה היא עמדה פסיבית, של קבלה, של ענווה.

ולכן, מיד לאחר שישראל שומעים את דברי ה' על הר סיני, הוא מזהיר אותם שלא להמיר את השמיעה בראיה: "כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". האדם רוצה להמיר את השמיעה שלו באלהי כסף ואלהי זהב שהוא יכול לתלות על הקיר, למשש, לסגוד להם, וכך להרגיש שהם בשליטה שלו. הוא לא רוצה לפתוח את האוזן ולהקשיב.

אלא שאז, אומר לנו הנביא עמוס, מגיע רגע שבו יש לאדם הכל, כסף וזהב ומראה עינים בלתי מוגבל. לא חסר לו אף דבר ממה שניתן לחמוד בעין. אך עדיין הוא מרגיש אבוד כי הוא לא שומע. הדבר החשוב ביותר נסתר ממנו, והוא משוטט מים ועד ים לשמוע דבר ה', לקבל הנחייה, לדעת מה נכון לעשות.  רגע השיא של ההתפתחות המוסרית האנושית – הוא רעב וצמא אמיתיים לשמיעה כזו.