היהודים היו מאז ומתמיד עם פזיז שלוקח סיכונים

הימים האחרונים עוטפים אותנו בסימני שאלה לגבי העתיד: העתיד של החטופים בעזה, העתיד של המלחמה בדרום, העתיד של המלחמה בצפון והעתיד של כולנו ביום שאחרי כל המלחמות. סימני שאלה אלו עלולים להטיל מורך בלב. השגרה שלנו התנפצה ואי ודאות אופפת את הימים שיבואו.

ההתמודדות עם אי-הודאות יכולה ללכת בשני כיוונים הופכיים. היא יכולה להביא אותנו להיסוס ולחוסר בטחון, מתוך חיפוש נואש אחר ודאות כלשהי להיאחז בה. אולם, היא יכולה להביא אותנו גם לתגובה הופכית, שאולי נראית פזיזה מעט: להסתער לעבר הלא נודע ולהתחזק עוד יותר בדבקות שלנו במטרה. אנו יודעים כי אנו רוצים להחזיק בארץ הזו ולא ניתן לפיכך לספק להסיט אותנו ממטרתנו. אנחנו עדיין לא יודעים כיצד נתגבר על הקשיים, אבל נמצא את הדרך. העיקר להתמיד במטרה.

בשעות אלו, טוב להיזכר עד כמה לא מובן מאליו מה שיש לנו: אנו חיים על אדמתנו. אנו זוכים למה שלא זכו לו דורות על דורות של יהודים, לגור בארץ אבותינו, בארץ שלנו, כשאיננו נתונים לחסדו הטוב של שליט כזה או אחר. נכון שההחזקה בארץ אינה באה לנו בקלות, אך עדיין, הייסורים שלנו אינם לשווא. הם המחיר של ההחזקה בארץ. בהתחשב בכך, הפזיזות שבהסתערות לקראת הלא נודע אינה מידה מגונה אלא הדרך היחידה לוודא שנשיג את המטרה.

פזיזות זו, כך אנו לומדים מדברי חז"ל, היא תכונה עתיקה של ישראל, ותכונה חיובית. 

בסוף פרשת משפטים מתארת התורה את הברית שכורת הקב"ה עם ישראל, ומספרת כי משה בא לקרוא את ספר הברית לפני העם כדי לשאול אם הם מסכימים להיכנס בברית, והם ענו לו "נעשה ונשמע": "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). תשובת ישראל, "נעשה ונשמע", מוזרה – הם מקדימים את העשייה לשמיעה. בנוהג שבעולם, קודם שומעים את התנאים ואז מחליטים האם לעשות או לא לעשות, ואילו ישראל הופכים את הסדר.

תכונה זו של ישראל מצמידה להם בתלמוד את הכינוי "עמא פזיזא" – עם פזיז. בתלמוד ישנם מספר סיפורים על חכמים שבהולים כל כך להשיג את מטרתם עד שהם מתנהלים בפזיזות, באופן לא לגמרי מחושב. כלומר, הפזיזות של ישראל במעמד הברית אינה מקרה חד-פעמי. מדובר בתכונה עקבית של עם ישראל.

אחד ההקשרים לגביו מזכיר התלמוד את תכונת הפזיזות הוא העלייה לארץ-ישראל. התלמוד במסכת כתובות (דף קיב, א) מספר כי אחד החכמים, רבי זירא שמו, ביקש לעלות מבבל לארץ ישראל. הוא הגיע אל גבול ישראל, אל הירדן, ולא מצא מעבורת שתעביר אותו לארץ המבוטחת. רבי זירא לא חיכה יותר מידי, אחז בחבל שהיה מתוח משני עברי הירדן, ודילג עליו מצד לצד. ממשיך התלמוד ומספר כי באותו מקום חיכה גם צדוקי* אחד, שלעג לרבי זירא ואמר לו: "עַמָּא פְּזִיזָא, דְּקַדְּמִיתוּ פּוּמַּיְיכוּ לְאוּדְנַיְיכוּ, אַכַּתִּי בִּפְזִיזוּתַיְיכוּ קָיְימִיתוּ." [עם פזיז אתם, שהקדמתם את הפה לאוזן, כעת הנכם עומדים בפיזוזתיכם]. הוא גיחך על בהילותו של רבי זירא, שבמקום לחכות זמן קצר עד שתבוא מעבורת ותעביר אותו באופן מסודר לצד השני, קפץ על החבל ועבר מיד. רבי זירא לא נשאר חייב וענה לצדוקי: "אֲמַר לֵיהּ: דּוּכְתָּא דְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לָא זְכוֹ לַהּ, אֲנָא מִי יֵימַר דְּזָכֵינָא לַהּ" [אמר לו: מקום שמשה ואהרן לא זכו להיכנס אליו, מי יבטיח שאני אזכה לו]. משה ואהרן, כזכור, נפטרו ערב הכניסה לארץ ולא זכו להיכנס אליה. אומר אפוא רבי זירא, אתה הצדוקי מדבר אלי בשם ההיגיון, ובוודאי הינך צודק, אבל כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא שאני עומד כעת כפסע מלהיכנס לארץ הקדושה, הארץ שאפילו המנהיגים הגדולים של האומה, משה ואהרן, לא זכו להיכנס אליה. האם יש כאן מקום לשיקול הגיוני?

אנחנו יכולים להתנהל בעולם בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא לחפש כל הזמן אחר ודאות ולהיצמד אל המוכר והבטוח. דרך פעולה זו היא דרכו של ההיגיון הקר. אם מה שאנו רוצים בחיים הוא ודאות, ההיגיון הוא הכלי שלנו. אולם, אם כל מה שאנו מחפשים זה ודאות, כנראה שאף פעם לא נהיה מסוגלים למעשה כה מטורף כמו ירושת הארץ. אם כל מה שאבותינו היו מחפשים הוא ודאות, הם לא היו עולים לארץ ונאחזים בה נגד כל הסיכויים.

לאורך כל ההיסטוריה היהודית, ההתיישבות בארץ הייתה מעשה פזיז, מעשה של חוסר ודאות קיצוני. הבה נחשוב על העולים הראשונים אל הארץ בתקופה המודרנית, בין אם אלו תלמידי הגר"א והבעש"ט, שעלו לכאן בתחילת המאה ה-19, כשאין להם כל ביטחון כיצד יחיו כאן וכיצד יגנו על עצמם, ובין אם אלו העליות הציונות המאוחרות יותר, מסוף המאה ה-19 ועד הקמת המדינה. רוב היהודים שהגיעו לכאן לא ידעו כיצד יחיו, ממה יתפרנסו ואיך יוכלו להתבסס כאן לצד אוכלוסייה מקומית עוינת. היה הרבה יותר קל והגיוני לעבור לארה"ב או לקנדה או לשאר מדינות המערב המבוססות. אבל היהודים שעלו לכאן אמרו "נעשה ונשמע". קודם כל נעשה, ורק אחר כך נברר איך וכיצד.

הדרך השנייה להתנהל בעולם, דרך הפזיזות, אינה מחפשת את הוודאות אלא את הגשמת החלום. וכדי להגשים את החלום, אין די לשמוע לקול ההיגיון הקר. צריך להתמסר לחזון ולא לפחד מחוסר הוודאות.

אנו החיים כאן היום זכינו, אכן, למה שלא זכו לו אבותינו ואבות אבותינו. אבל כאז כן היום, הישיבה בארץ אינה חוויה של ודאות. היא משהו המצריך איזה זינוק של פזיזות, היאחזות בתקווה גם כשהעתיד עדיין לוט בערפל.

ומכוחה של תכונה זו, אנו סמוכים ובטוחים כי בעזרת ה' ננצח.