בואו ננסה לקלף את התדמית החיצונית ולהסתכל על מי שמאחורי המסכה

בשנת 1960 העלה מרסל מרסו, פנטומימאי יהודי צרפתי, מופע בשם "מוכר המסכות". במופע הוא משחק אדם שיש לו חנות לממכר מסכות. הוא מצייר מסכה, עוטה אותה על פניו, ואז הוא משחק את הדמות שעל המסכה; אדם שמח, למשל. ולאחר מכן אדם עצוב. ומסכה אחרת של לוחם סיף עם חרב, שכל כולו מרוכז בקרב, ואדם ששייך למעמד האצולה הרוכב על סוס ב"פוזה" גאוותנית. את כל הדמויות הוא מציג בפנטומימה, כמובן. 

בשלב מסוים הוא עוטה מסכה שמחה, וכשהוא מנסה להסיר אותה היא "נתקעת". או אז מתקבלת תמונה גרוטסקית וקשה; פניו משדרות שמחה בעוד גופו משדר מצוקה נוראית. אחרי עשרות ניסיונות להסיר את המסכה, הוא "פוצע" את עצמו, "מוציא" לעצמו עין. דהיינו, הוא משלם מחיר גדול על החזרה לעצמו האותנטי. כשהצליח סופסוף לקלף את המסכה שדבקה בו – רואים את הפנים האמיתיות שלו, הוא שבור כולו וממרר בבכי (לצפייה, כתבו ביוטיוב: Marcel Marceau - The Mask Maker).

לעניות דעתי, מרסו הוא מגדולי הפנטומימאים בעולם, וההצגה הזו חכמה ועמוקה עד מאוד. מדוע? כי הוא הצליח ללכוד רגע אנושי כואב ולבטאו ללא מילים. 

אני פוגש אנשים כאלה בערך פעם בשבוע, והם מספרים לי שהם חיים בהצגה. הם הולכים לעבודה כרגיל, אומרים 'בוקר טוב' ומחייכים לכולם, אבל עמוק בפנים הם "רוצים למות". אף אחד לא יודע שהנישואים שלהם ממש לא זוהרים כמו שהם נראים. אף אחד לא יודע שהם שונאים את העבודה שלהם וחווים דיכאון – "על אש קטנה". אחרי כמה שנים הם מתגרשים, או נופלים לדיכאון וחרדה, או חולים במחלה חס ושלום, והסביבה שלהם מופתעת. 

קליפה או מסכה, רומז לנו מרסו, כל זמן שאתה שולט בה, "משחק" איתה, נעזר בה לרגעים, ובשלב מסוים מניח אותה בצד – אין רע בדבר, המסכה משמשת אותך ל"משחק" החיים.

אבל מה אם המסכה "נתקעת" עליך?

יש "פרסון" (Person), שהוא האדם עצמו, ויש "פרסונה" – תדמית, מה שהאדם רוצה שיחשבו עליו. בשלב מסוים, מגלה לנו מרסו, אתה עלול להפוך לעבד של הפרסונה שלך, לשכוח מי אתה, ולהשתכנע שהדמות הזו שאתה כלוא בה - היא מי שאתה באמת.

מבלי להתכוון, מרסל מרסו מגלה לנו גם את אחד הסודות העמוקים ביותר של חג הפורים: לָמָה אנחנו מתחפשים. 

תחפושת היא דבר רציני מאד. כשחכמי ישראל קבעו את מנהג התחפושות, הם לא השאירו זאת רק לילדים, אלא התחפשו אף בעצמם. היה להם מסר חשוב ללמד דרך המנהג הזה. כשאני מגיע למשתה פורים, ואני רואה מישהו מחופש לדוב, אני תוהה ביני לביני מיהו שמסתתר מאחורי התחפושת, ולא מצליח לזהותו. או אז, אני מתקרב אליו, מנסה לפענח, ומגלה שזהו יוסי, חבר שלי. הדוב היה רק מסכה, תחפושת שהסתירה את יוסי.  

מנהג התחפושות בפורים נוצר במטרה להעביר לנו מסר – שראוי לנו, במהלך כל השנה, "לקלף" את "יוסי" בעיני רוחנו. גם כשהוא לא מחופש לדוב, גם כשהוא "רק" יוסי, הוא לא הגוף שאנו רואים מולנו ולא המקצוע שלו או ה"פרסונה" שלו. יוסי הוא נשמה מלובשת בתחפושת. 

ברגע שאתה משוכנע שהמסכה של מי שעומד מולך היא באמת מי שהוא – נפלת בשקר. המסכה היא רק חלק ממנו, היא לא הוא. 

לכן, כל זמן שאנחנו מלהטים בין המסכות שלנו, זה נפלא. הבעיה נוצרת כשאנחנו נתקעים עם מסכה אחת ומאמינים שהמסכה היא אנחנו. המצב הגרוע ביותר הוא כשגם הסביבה שלנו מאמינה לנו שהמסכה היא אנחנו... או כמו שכתב חנן בן ארי בשירו: "אל תכלאוני בשום כלוב/ אל תסכמו אותי בוויקיפדיה/ אני הכול, אני לא-כלום/ אור אינסוף לבוש בגוף...

אז אל תכלאוני בשום כלוב".