המלחמות נגד עמלק בתנ"ך מלמדות אותנו כיצד מנצחים את הטרור

פוליטיקאים רבים השוו בחודשים האחרונים בין חמאס ובין עמלק, אויבו העתיק של עם ישראל. אולם עיון במקרא לא רק מלמד אותנו שחמאס אכן מתנהג כמו עמלק – הוא גם נותן לנו את מפת הדרכים להשגת הנצחון עליו

בחודשים האחרונים, מספר פוליטיקאים השוו בדבריהם בין החמאס לבין עמלק, השוואה שמצאה אפילו את דרכה לכתב התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג. מה עומד מאחורי ההשוואה הזו?

בתודעה הקולקטיבית שלנו, המושג "עמלק" מכוון לאיזה רוע אפל המבקש להשמידנו. כך, הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק" מוזכר פעמים רבות בקשר לנאצים. במובן זה, ההשוואה בין החמאס לעמלק יכולה להיות כללית מאד: החמאס, כמו עמלק, הוא מין ישות רעה מאד שמנסה לפגוע בנו. אולם, האם יש איזשהו בסיס מוצק יותר להשוואה בין עמלק לחמאס? אני סבור שכן, ולא זו בלבד אלא שאנו יכולים גם ללמוד מהשוואה זו כיצד מנצחים את הטרור. אולם לשם כך, צריך אכן לזכור מה עשה לנו עמלק.

בחומש דברים, בסוף פרשת "כי תצא", מצווה התורה על זכירת מעשה עמלק, ומסבירה מה בדיוק הוא עשה לנו ומה צריך לזכור:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אלקיך לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלקיך נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

חשוב לתת את הדעת על שתי נקודות בתיאור זה: על אופי הפעולה של עמלק ועל אופי התגובה. ראשית, עמלק לא באמת נלחם בישראל אלא "מזנב". הוא נופל על ישראל בפתאומיות, "קרך בדרך", בשעה שהם עייפים ויגעים, וגם אז, לא נלחם בצורה הוגנת, אלא פוגע בחלשים, באלו שנשרכים מאחורה. עמלק הוא אפוא הטרוריסט הראשון. הוא יודע שהוא לא יוכל לנצח את ישראל במלחמה אבל הוא מנסה להחליש אותם, לפגוע במורל שלהם, וכך לפורר אותם. הוא לא נלחם פנים אל פנים אלא פוגע באוכלוסייה האזרחית, בפתאומיות, וזאת בשעות החלשות ביותר שלנו.

עמלק, כפי שהוא מתואר בהמשך בנביאים ראשונים, היה ככל הנראה שבט או מקבץ שבטים נוודים וחסרי חשיבות בפני עצמם. אין להם כל אזכור מלבד פשיטות מכוערות על ישראל בכל מיני נקודות תורפה שלהם. הכוח היחיד שלהם היה לפגוע בבטן הרכה של ישראל בזמני חולשה. כך, לדוגמה, הם פושטים על צקלג, העיר שבה חי דוד, כאשר הוא יצא למלחמה מחוץ לעיר, ופוגעים בנשים ובילדים.

התגובה לעמלק, בהתאם, אינה תגובה לאויב רגיל. ראשית, יש חשיבות בלתי רגילה לזיכרון. אסור לשכוח מה שעשה לנו עמלק, ומכך שהתורה מזהירה לזכור, ניתן להבין שהנטייה האנושית היא לשכוח. כי במבט לאחור, קל להבליג על הטרור. אחרי הכל, כאשר איננו במצב שברירי, הטרור אינו איום קיומי עבורנו. קל אפוא לשכוח, להעביר על סדר היום, ולומר שאנו מספיק חזקים ובטוחים, ובוודאי "האויב מורתע" והטרור לא יכה בנו יותר. ולכן, התורה מצווה כי "בְּהָנִיחַ ה' אלקיך לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלקיך נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ", לאחר שהתבססת בארץ ואתה מרגיש בטוח בעצמך, דווקא אז, עליך לזכור את עמלק ולא לשכוח: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". אסור לשכוח מאותם ספיחים בעיתיים, כי אם נשכח מהם, הם יפגעו בנו שוב ושוב בפתאומיות בשעות החולשה שלנו, ימשיכו לזנב בנו את הנחלשים כשאנו עייפים ויגעים.

במקור שהבאתי למעלה, מתוארת פרשת עמלק במבט לאחור. בחומש שמות, מתוארת ההיתקלות עם עמלק בשעת מעשה:

וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב.

יש כאן שתי נקודות שראוי לתת עליהם את הדעת: ראשית, המלחמה הזו לא נעשית "היום" אלא "מחר". צריך לחכות למחר כדי להילחם בעמלק. שנית, משה, המנהיג הרוחני, נעמד על ראש הגבעה עם המטה, והוא נדרש להרים את ידיו. שתי נקודות אלו מתחברות אל האפיון שעשיתי למעלה. הפגיעה של עמלק היא פגיעה מורלית ולא מלחמה ממשית במובן הרגיל. עמלק מציב את העם בעמדת חולשה קיצונית וזורע בהם אימה ומורך לב. הדרך להילחם בו היא אפוא כפולה: ראשית, אסור להיבהל ממנו ולהיחפז מדי: אפשר וראוי להמתין עד "מחר". מלחמה כזו דורשת אורך רוח. שנית, אין די במערכה הצבאית, אלא יש צורך בנוסף לכך בעידוד מורלי, בהרמת הידיים אל-על.

בטור הקודם היללתי את מידת הפזיזות של עם ישראל והסברתי את יתרונותיה. אולם, לא תמיד פזיזות היא מידה מבורכת. יש מקרים שבהם עדיף לנקוט דווקא במתינות. אחד ממקרים אלו הוא מלחמת עמלק, שבה לצד אותה פזיזות ישראלית, צריך דעת להתאזר גם באורך רוח ולחכות למחר. צא הלחם בעמלק מחר. לא בלחץ ובלי להיות מוכן היטב. וכמובן, לא לשכוח כל הזמן להניף את הידיים אל-על ולהתאזר באמונה ובביטחון שהנצחון בא יבוא.

תגיות: חכמת היהדותאקטואליה

האם הכתבה עניינה אותך?

אולי יעניין אותך גם

תוכן חם שלא כדאי לפספס

חדש ב-VLU PLAY
{{ item.duration_text }}

 
מחפש...

מומלצים בשבילך: