"אין לי שניה לנשום. אני מרגיש כמו סוס עבודה"

שאלה:

 אני לא מוצא שניה לנשום, מרגיש כמו סוס עבודה. הכל טוב: עבודה מעניינת, הכנסה יפה, אבל אני במרדף תמידי אחרי החיים. אני תמיד ברגע האחרון, תמיד עייף, לא מוצא זמן למשפחה, לתחביבים. גם כשאני בבית, אני חייב להיות זמין, כמעט 24 שעות. אשתי אומרת שאני עבד לעבודה. אומרים לי להקטין משרה, אבל זה לא רלוונטי אצלנו. יש לך איזה רעיון?

תשובה:

אני יושב במסעדה. שני אנשים בשולחן שלידי מסיימים את ארוחתם. המלצר מגיש להם 2 חשבונות, כל חשבון בסכום של כארבע מאות שקל. אחד מהם משלם את שני החשבונות; אני מניח שהוא איש העסקים שהזמין את השני לשיחה. הרבה עסקאות נסגרות סביב ארוחה טובה. מה שמפליא אותי הוא שלשניהם כל כך ברור שהאחד משלם. השני בקושי טרח להודות לו. אולי אצלם זה כסף קטן. מוזר המשפט שהמלצר אמר להם: "להתראות מחר". מה, כל יום הם באים לאכול פה? טוב, בעצם מה זה עסק שלי? אבל אני רואה אותם יוצאים משם לרחובה של עיר, ושם לב לכך ששניהם לבושים בחליפות מהודרות, וכל אחד ניגש לרכב שלו. איזה רכב... אני חושב לעצמי שבמחיר הרכב של כל אחד מהם היה אפשר לקנות 10 רכבים שלי. זה שלא שילם ניגש לרכב זהה לשל השני, אבל במודל חדיש במיוחד. ומשום מה, העניין הזה מסקרן אותי, ממש חידה שמשתלטת עלי. אולי אלה רכבי חברה? לגמרי לא נראה כך. אני ממהר לשלם, יוצא החוצה, ומתאזר בחוצפה יתירה. אני עובר, כאילו במקרה, ליד זה שלא שילם, ומסנן לעברו שאלת תם, התעניינות כללית כזאת, עם חיוך קל, מקסימום הוא לא יענה. -"אתם קרובי משפחה?" שניהם צוחקים, והשני אומר: "כמעט, אולי בקרוב". נשוא שאלתי משיב בכנות: "לא בדיוק. אנחנו קשורים. אני העבד שלו". אני המום, מעולם לא דמיינתי שכך נראה עבד, לא בספרי האגדות שקראתי. –"אתה צוחק עלי". -"לא, באמת", והוא מראה לי איזו טבעת שהיא סימן של עבדים.

כמובן, האירוע הזה לא קרה למעשה, אבל הוא היה יכול לקרות  ע"פ דיני העבדות בתורת ישראל. (ספר שמות פרק כ"א, גמרא קידושין כ"ב). עבדות?? זה קיים היום? לא למעשה, אבל בעבר היה קיים, והתורה חייבה את האדון להתייחס לעבדו בכבוד, ולתת לו כל מה שהוא נותן לעצמו. העבד אוכל מה שהאדון אוכל, ולא משהו ברמה פחותה מזה. הוא לובש מה שהאדון לובש, הוא ישן על אותו מספר כריות כמו האדון, בתנאים לא פחותים. לפעמים יש רק כרית אחת, רכב אחד, מזרון אחד, והאדון חושש לעבור על דברי התורה, ולכן ייתן את האחד לעבדו. הרכב אינו של העבד, אבל הוא זקוק לרכב לעבודתו, ולכן קונה האדון עבור עבדו רכב דומה לשלו, שירגיש נוח כמוהו, עד כדי כך שחז"ל אמרו: "קנה עבד, קנה אדון לעצמו".

''וואלה, הייתי רוצה להיות עבד כזה!'' - לא פלא שעם יחס כזה, העבד יעדיף לפעמים להישאר אצל האדון ולהמשיך לעובדו מעבר למקסימום המותר של שש שנים. התורה מביעה את חוסר הנחת שלה מרעיון זה, ואומרת שאם בכל אופן הוא בוחר להמשיך, ירצע האדון את אזנו לפני תחילת סדרת השנים הנוספת, כדי שתהיה לו תזכורת תמידית לכך שהוא אמור להיות עבד הא-ל בלבד ולא עבד לבני אדם. אותו סימן קטן באוזנו, כעין חור לעגיל, יזכיר לו שהוציאו אותנו ממצרים כדי שנהיה בני חורין, ולא כדי שנמצא לעצמנו עבדות אחרת.

במילים אחרות, התורה מוציאה את העוקץ מהעבדות, היא לא אוהבת אותה מלכתחילה, אלא רק כמסגרת של אימוץ לנזקק או שיקום תעסוקתי. פרשיות העבד שבתורה באות להעמיד לנו מראת מבחן, שנוודא מדי פעם שלא נכנסנו לעבדות מהותית.

מה בעצם הופך עבד הזוכה לכל הפינוקים לעבד? התורה אומרת שאתה עבד כשאתה לא יכול לבחור. תאכל כל יום במסעדה יוקרתית, אבל האדון יחליט לאיזו מסעדה ללכת. יהיה לך רכב נוח, אבל לא אתה בחרת אותו. נכון, אולי ההחלטות של האדון מספקות אותך ונחמדות לך, אבל לא זו הנקודה. העדר בחירה הוא העדר חירות. כך מחדדת התורה את התודעה שלך לגבי חייך: היא מציבה מולך אפשרות של חיים יפים, אבל ללא בחירה. היא גורמת לך לשאול: האם הבחירה הזאת היא שלי? שלי באמת?

אז אשתך צודקת? תמיד. אבל האם אתה אכן עבד? תלוי אם אתה חי כך מבחירה. מה שחשוב הוא להעמיד את המראה מול עצמך, לא להתכחש לעובדות, לא לספר לעצמך שזה זמני בלבד, או לומר: "אני חייב, אין לי ברירה, מכריחים אותי, המציאות מחייבת". קח אחריות ושאל את עצמך תמיד: "האם זה מה שאני רוצה?" "בשקלול כל הנתונים, האם כך באמת אני רוצה לחיות?" אם לא, שב עם עצמך מחדש ובחר את בחירותיך. ברגע שאתה משוחרר לבחור מה שתרצה, בלי הנחות יסוד מגבילות, תגלה שבפניך מרחב תמרון ענק.

מסתבר שעבדות היא גם הרגשה, לא רק מציאות. אפשר לעבוד המון שעות כבן חורין, ואפשר לעבוד מעט שעות כעבד. איש החירות עושה כל דבר בחייו מתוך בחירה. כשתבחר אתה את סדרי העדיפויות שלך תהיה אדון, מלך ומנהיג של חייך.

ולתחנות היציאה: גם אחרי הבחירה, העבד חייב לנוח בשבת. כלומר, התורה מחייבת תחנות יציאה קשוחות, בלי "רק...". העבד יכול להכריח את האדון לשחררו באמצע שנות העבדות, אם השיג כסף לכך. יש גבול של שש שנים לעבדות, ובכל מקרה, בשנת היובל ישוב העבד לביתו, למשפחתו, לאחוזתו, שלא ישכח את זהותו. אמרה לי מישהי: 'אני חיה מהשבת, ומרבע שעה בכל ערב, ועליהן אני לא מוותרת'. לעבדות אין צבע, אין מראה, אין שכבת גיל או קבוצת אוכלוסייה, אין סדר יום. העבדות היא בנפש.

שמואל בזק, היה מזכיר ועדת הכספים של הכנסת במשך שנים רבות, חבר הנהלת בנק המזרחי, כלכלן בכיר, ושימש בתפקידי עשיה רבים בו-זמנית. בתקופה מסוימת עבד בחברה שסגרה חוזים לבניית מכליות נפט עבור חברות ענק, ושהה תקופות ארוכות בחו"ל לצורך תפקידו. סיפרה לי בתו טל דנה: "גם כשאבא שהה בחו"ל, ולא חשוב באיזו מדינה, הוא הקפיד לחזור הביתה ולהיות עם המשפחה בכל שבת. בימים שהיה בארץ, לא חשוב איזה אירוע חשוב היה באותו היום ועם אילו שרים היו לו ישיבות, ידענו שבכל יום, בין חמש לשבע בערב, הוא בבית איתנו, ויהי מה"

זלדה המשוררת תמהה באחד משיריה: "איך תשתול השבת פרח עצום ומאיר...בדור של עבדים...?" ולעצמה היא עונה בשיר אחר, שבו היא מתחייבת לשבת כל לילה כמה דקות בחצר ביתה, ולהתבונן בכוכבים. מסגרת קשוחה של תחנות יציאה עוזרת לנו לשמור על זהות של בני חורין.