ההבדל המשמעותי ביותר בין היהדות לבין שאר דתות העולם

הרבה אנשים מכריזים על עצמם 'אני לא דתי'. אבל אם נשאל אותם איזו דת היא זו שהם אינם משתייכים אליה, הם ימשכו בכתפיהם. מה זאת אומרת? אני לא רואה טעם באף אחת מהדתות. וכי יש הבדל אמיתי בין הדתות? בעולם המחולן של ימינו רווחת המחשבה ש"כל הדתות הן אחת", כפי שאמר המשורר הבריטי בן המאה ה-18, ויליאם בלייק. בסופו של יום, מה שכולן מציעות הוא איזשהו קשר אל הנשגב והדרכה כללית לאדם להיות טוב יותר. קודם לעליית החילון בעולם, היה ברור לכול שיש הבדל דרמטי בין דת לדת, ולא זו בלבד, אלא שהדבר המרכזי שהבדיל בין אנשים היה ההשתייכות הדתית שלהם, ועל הבדלים אלו יצאו אנשים למלחמות. אולם, מהפרספקטיבה של החילון, מטשטשים ההבדלים, ונראה כי העולם מתחלק למאמינים ושאינם מאמינים. כמובן, יש מופעים דתיים שונים, אך ברמת העיקרון, "כל הדתות הן אחד".

ממה נובעת אם כן הקנאות הדתית האלימה, נושא שבוודאי רלוונטי מאד לזמן הזה? כאן יאמר האומר כי אין לאלימות דבר עם הדת והיא נובעת מהתחרות האנושית. הדת היא רק תירוץ, אך האלימות עצמה היא "לא בשם האל", כמו שאמר הרב יונתן זקס זצ"ל, רבה הראשי של בריטניה לשעבר, בספר בעל שם זהה:

לאלימות אין שום קשר לדת... היא קשורה לזהות ולחיים בקבוצות. הדת מקיימת קבוצות ביעילות רבה יותר מכל כח אחר... לרובי הסכסוכים והמלחמות אין דבר וחצי דבר עם הדת. הם חגים סביב כוח, שטח ותהילה, דברי חול ואף דברי טומאה. אבל אם אפשר לגייס את הדת היא תגויס. (לא בשם האל, עמ' 40)

הסתכלות מסוג זה מפתה מאד, כיוון שהיא מקדמת אפשרות של שלום בין-דתי. בעולם הדתי היהודי, עם זאת, עדיין נשמרת הבחנה ברורה בין דתות שונות ואף מאמין לא מתייחס ברצינות למחשבה ש"כל הדתות הן אחת". היהדות מתייחסת לדתות האחרות שיצאו ממנה כמו תופעות זרות ומשונות, ואין יהודי דתי שיאמר כי להיות יהודי ולהיות נוצרי אלו שתי דרכים שונות לגשת אל הנשגב. עם זאת, לא תמיד ברור מה באמת ההבדל בין היהדות לבין הנצרות (או שאר הדתות) ומדוע הבדל זה חשוב.

אחת האמירות הרווחות בנוגע ליחס שבין היהדות והנצרות הוא: "היהדות אינה מתייחסת בשלילה לחיים כמו הנצרות". בדרך כלל, מדברים על כך שביהדות אין מנזרים והיא אינה מצווה על כהני הדת פרישות מאישה. עם זאת, שני אלו קיימים רק בענף הקתולי של הנצרות. בנצרות הפרוטסטנטית אין מנזרים וגם אין בעיה לכהן הדת לשאת אישה.

אולם, יש הבדל הרבה יותר חשוב ומרכזי בין היהדות והנצרות. ההבדל הזה הוא היחס לחוק. הנצרות מציגה את עצמה בפירוש בתור ביטול החוק שביהדות. היא מבקשת להציע דת שעקרונותיה הן אמונה ואהבה בלבד, ולהוציא ממנה את האלמנט של החוק. יש אמנם בנצרות הרבה יותר חובות דתיות מאשר אמונה ואהבה בלבד, אולם, בסופו של יום, הנצרות אינה מציעה "משפטים". ואילו ביהדות, אין דבר מרכזי יותר מאשר החוק.

במובן זה, הנצרות אכן מתייחסת בשלילה לחיים. היא אינה רואה בחיים עצמם, חיי המעשה שבהם האדם נושא ונותן, עוסק בסחורה ובא במגע עם אנשים אחרים, מקום שבו הדת אמורה להתערב. הדת, עבור הנוצרי, נעלה מחיי היומיום. היא מעבירה את האדם לעולם הנצח, שבו אין אכילה ושתיה ואין עיסוק בפיננסים. כמובן, אין זה אומר שאין לה השפעה על חיי היומיום. עסקי החולין של נוצרי מאמין אמורים להיראות אחרת מאלו של אדם שאינו מאמין, כיוון שהוא מבין שעיסוק בסחורה הם "חיי שעה" שאינם חשובים.

התורה, לעומת זאת, אכן מתייחסת ברצינות לחיים עצמם ועוסקת בהסדרה פרטנית שלהם. היא מביאה לאדם חוק. למעשה, זה הדבר המשמעותי ביותר שהתורה נותנת לאדם. הרבה יותר מאשר "קשר אל הנשגב" או איזו חוויה מרוממת אחרת.

במעמד הר סיני, הרגע המרומם ביותר בהיסטוריה של ישראל, השיא של החוויה הוא קבלה של עשרת הדברות, שאינן אלא עשרה חוקים בסיסיים ביותר, "...כבד את אביך ואת אמך... לא תרצח, לא תגנב, לא תנאף...". ולא זו בלבד, אלא שלאחר מכן מזהירה התורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם". אלהים אינו דימוי. אפילו לא היקר ביותר והנשגב ביותר. הוא לא ייצוג של השלמות, לא הרעיון של השלמות, אלא ציווי. ובספר דברים, מתאר משה את אותו רעיון במילים אחרות:

וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חֹשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל. וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים. וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

משה מתאר את המעמד בתור קול בלבד. קול שאין בו תמונה. הדבר היחיד שהעם שומע הוא את הציווי, את החוק. והלקח החמור שאסור להם לשכוח הוא שהם לא ראו כל תמונה. אלהים הוא לא דימוי שיש לשאוף אליו או איזה שגב שיש להתקרב אליו, אלא קול, ציווי. והמסר המתבקש מכך: "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

ומסיבה זו, מה שמגיע מיד לאחר מעמד הר סיני אינו מצוות פולחניות, ציווים על תפילות וצומות וקורבנות, אלא דיני משפטים: משפט פלילי, משפט אזרחי. הדבר הראשון שה' אומר למשה מיד לאחר הר סיני הוא: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם": איסורים נגד עבדות, דיני נזיקין, דיני רכוש ועוד. כי מה שמכונה "דת" בהקשר היהודי אכן אינו דומה לנצרות: זוהי "דת" שעוסקת בחוק, במשפט, או כמו שאומר משה באותו מקום בספר דברים:

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.

החוקים שנועדו להסדיר חיים של הקפדה על עשיית טוב, צדק וחסד – הם אלה שמייחדים את היהדות מכל שאר הדתות.