בעקבות שחרור החטופים: האם מותר לתעדף חיי אדם אחד על משנהו?

האם ישנה דילמה מוסרית בסיכון חיי חייל בן 20, שעוד לא הספיק לעשות דבר בחייו, כדי להציל חטוף בן 70? כמובן, כעת יתחיל דיון בהבדל בין חייל ואזרח, ובחובתה המיוחדת של המדינה לחטופים, ובכבוד הלאומי ועוד. אבל נניח שאפשר לבודד את כל הטיעונים לעיסוק בנושא עדיפויות בחיי אדם נטו – כיצד נכריע? הנה דוגמאות:

1. אפשר לשחרר חטוף בן 20 או חטוף בן 80, למי העדיפות? כאן אתה מציל 10-20 שנות חיים, וכאן אתה מציל 70-80 שנות חיים.
2. לקראת הסתערות על אויב, מילואימניק עקף את חברו ואמר לו: אני אסתער ראשון, לך יש 7 ילדים, ואני רווק. אירוע דומה אכן  התרחש בחודשים האחרונים. האם הוא נהג נכון? האם המפקד צריך להעדיף מישהו מהם?
3. בהסכם עם החמאס אפשר לבחור חטופים. נניח שאחד מהם הוא רופא עם ידע ייחודי, והוא יכול להציל חיים של אנשים רבים. האם יש להעדיף אותו על פני אדם צעיר, שאינו רופא? אולי זו הצלת רבים מול הצלת יחיד?
4. במסגרת הסכם, החמאס נותן לנו לבחור בין שחרור ילד קטן לבין שחרור שני מבוגרים. האם הולכים לפי כמות? לפי שנות חיים? לפי יכולת הישרדות?

ועוד, למנהיג אחד יש היגיון כזה, לאחר יש היגיון שונה. למשל:

המילואימניק עם המשפחה ישאיר משהו בעולם, יש לו 7 ממשיכים, ואילו הרווק יעזוב את העולם בלי להשאיר המשכיות או זכר אמתי. אז אולי להיפך? אגב, במקרה אחר, יונתן לובר הי"ד, אב לילדים, עקף את חברו באומרו: 'אני עם ה"נגב" אז אני אסתער ראשון'. הוא נהרג באותה הסתערות, אבל הייתה לו קדימות עניינית בקרב בגלל שהוא היה עם המקלע.

ועוד: איך אתה יודע כמה שנות חיים נותרו לחטוף בן 20? האם כולם מתים רק מזקנה? והאם חיים נבחנים לפי איכות או לפי כמות? האם עדיף לתרום כליה לאדם חולה בן 20 על פני אדם בריא בן 60?

קל לשמוח בכך שההחלטות האלה אינן בידינו, אבל יש אנשים שהחלטות כאלה עומדות לפתחם. כיצד בכלל אפשר לקבל החלטות כאלה, כשלכל טענה הגיונית אפשר להשיב בטענה הפוכה?

לצערנו, לעם היהודי יש מסורת עתיקה של דילמות מוסריות בחיי אדם. כידוע, יש ביהדות כלל של קדושת חיי אדם, "פיקוח נפש" דוחה הכל, כמעט. אחד הדברים שפיקוח נפש לא דוחה אותם הוא – פיקוח נפש. למשל, אם מישהו מכריח אותך להרוג מישהו אחר, ואם לא - הוא יהרוג אותך, אסור לך להציל את חייך על ידי הריגת האחר. הגמרא אומרת (במסכת יומא דף פ"ב) שזהו היגיון אנושי משותף לכל בני האדם (בלשון הגמרא: ''סברא''). העקרון הזה מוגדר כך בלשון הגמרא: "מה ראית (לטעון) שדמך אדום יותר מדם האחר, אולי דמו של האחר אדום יותר מדמך?"

מה פירוש העקרון הזה? בספרו של רבי חיים סולובייצ'יק על הרמב"ם [היה רב וראש ישיבה בליטא, ממייסדי אסכולה של הגדרות מדוייקות וחדות במיוחד, המכונה "בריסק"], מוסבר כך: באותה מידה שאינך יכול לדעת אם דמך אדום מדם חברך, אינך יכול לדעת אם דם חברך אדום משלך. כלומר, הגמרא לא טוענת שערך חיי אדם זה ואחר שווים, אולי באמת אין שוויון. יתכן שיש עדיפות לחיי אדם מסוים על פני אדם אחר, אבל הגמרא טוענת שאין לנו, כבני אדם בלבד, שום דרך לדעת על כך. ולכן אתה צריך לנקוט במינימום החלטות בעניין. ההיגיון האנושי הבוחן החלטה על-אנושית כזאת אינו מסוגל לכך.

כל הכניסה לשיקולים הללו היא בלתי אפשרית, ולכן לא נכונה. המסורת היהודית אומרת שאדם לא מבין בחיי אדם, ועליו להפנים שיש דילמות שהן מעבר ליכולת האנושית להכילן. כתוצאה מכך, גבולות החיוב להשתדל למען הצלת אחרים, לא יהיו תלויות בשאלה האם האחר בן 60 או בן 20, רופא או אופה.

נניח שיש חטוף בן 80, שחיי אשתו תלויים בטיפול שלו בה, או אדם שעוסק בהצלת נפשות יום-יומית, ואינך יודע על כך דבר, הוא מתנדב פעיל בארגון הצלה, הוא עובד עם המוסד, הוא מטפל בלעדי בחסר ישע. איך תדע? ואיך תדע מי יוכל להחזיק מעמד ומי לא? ואיך תדע מה יהיה עתיד המשוחררים? והאם יעלה על הדעת שהמפקד יבדוק לפני כל פקודה כמה ילדים יש לכל מילואימניק, ואם הוא נשוי או רווק, ילד יחיד להוריו או בן למשפחה עם 9 ילדים?

למעשה, המסורת היהודית מכריחה אותנו להיות ענווים בתחום הזה, להחליט שאיננו מסוגלים לקבוע סדרי עדיפויות בכך, ולהישאר במשוואת: חיי אדם=חיי אדם, ויש להתייחס בחרדת קודש לכולם.